הרבה זמן אני מתחבטת בתסכול מדוע לא נוח לי לבוא במגע עם חשיפות חוזרות ונשנות של נשותיהם של גברי-ציבור. הן מעסיקות עובדים זרים שלא כחוק, הן מתעמרות בהם, הן מנצלות לרעה את כוחן – מדוע אני נעה על כיסאי בחוסר נוחות כשהדברים מתפרסמים בתקשורת? אז נדמה לי שסוף סוף הבנתי.

ברמה המשפטית, בודאי שיש להעמיד לדין מי שעובר/ת על חוק העסקת עובדים זרים, כדי להבטיח שוויון ולמנוע אפליה באכיפת החוק. קל וחומר כשמדובר במקורבים לשלטון, לצלחת, למוקדי כוח והשפעה. מבחינה משפטית, אין פסול בכך שבני זוג הם שיחליטו מי מהם לוקח את האחריות לעבירה על החוק במקרה בו שניהם מעורבים. בודאי כשמדובר בזוגות בוגרים, משכילים, “חזקים” חברתית וכלכלית. מבחינה ציבורית – השקיפות מחייבת ודורשת שנדע שבבתיהם של ראשי מדינה וראשי מערכת המשפט עוברים על החוק, מתעמרים בעובדים חלשים, מנצלים ומשתררים. זו בהחלט זכות הציבור לדעת.

אבל מעבר לכל הרמות הללו, או ליתר דיוק- מתחתיהן, רוחש כאן משהו נוסף, אפל, לא מדובר, והוא שגורם לי לאי הנוחות החוזרת ונשנית.

כפי שאני שבה ומזכירה  כאן לעייפה: בחברות מסורתיות, הדרת-הכבוד (honor) היא ערך ליבה מרכזי. ערך זה מכתיב נורמות התנהגות ברורות ונוקשות. על פי נורמות אלה, על גבר להפגין ברבים את שליטתו בביתו ובאישתו, וגבריותו תלויה בכך. גבר שאינו שולט באישתו – אינו “גבר”, כלומר – אינו בעל הדרת-כבוד. לכן על האישה להפגין כניעות וקבלת עול ביחס לבעלה, כי אחרת הוא יאבד את הדרת-כבודו, והיא ביחד איתו (לאישה אין הדרת-כבוד משלה, אלא היא נסמכת אל זו של בעלה, חוסה בצילה ונהנית מזיוה).

כללי המשחק בחברות הדרת-כבוד מסורתיות הם שכדי שגברים  יאדירו את הדרת-כבודם, עליהם לעשות זאת על חשבון מי שיש לו הדרת-כבוד. כלומר – הם צריכים ליטול לעצמם מהדרת-כבודו של גבר מכובד, ובתמורה – – להעניק לו בושה, השפלה. הדרך האפקטיבית ביותר לבייש גבר חזק ולהתחזק על חשבונו, היא לחשוף את אישתו. האישה היא האמצעי לחשיפת קלון, כלומר – לביוש הגבר; ללקיחת הדרת-כבודו.

החשיפה האולטימטיבית היא גילוי פומבי שהאישה “מצמיחה לבעלה קרניים”, כלומר – שהוא אינו מצליח לשמור לעצמו את הבלעדיות לנגישות מינית אליה. פגיעה כזו היא כל כך טוטאלית שהיא גורמת לגבר לאבד את כל הדרת-כבודו. במצב כזה, גבר בהחלט עלול לקחת חיים (של עצמו, של הנואף, ו/או של האישה). אבל מספיק לחשוף שאישתו של גבר נכבד לא מנקה את ביתו, לא מבשלת לו את הארוחות האהובות עליו, מתחצפת או מפגינה חוסר הדרת-כבוד כלפיו בכל דרך אחרת: חשיפה כזו מבישה ומשפילה אותו לאין שיעור.

השנה היא 2012, ולא נעים לנו, ציבור נאור שכמותנו, לפרסם בפומבי ש”אישתו של” לא מכינה לו סושי או קניידלך שהוא אוהב במיוחד. אבל היצרים הקמאיים, הקדמונים, להציץ אל מתחת לשמלתה, לחשוף את ערוותה – ובכך את ערוותו, לביישו ולהשפילו, ממשיכים לרחוש. כי כולנו רוצים לגדול קצת על חשבון הגדולים… אז אנחנו נהנים לקרוא על כך שהיא מעסיקה עובד זר: גם לא מנקה בעצמה, וגם עוברת על החוק בביתו של הממונה על שלטון החוק. ועוד נתפסת על חם. פדיחה. להדרת-כבודו. בתוך הבית, המקום שהאישה מופקדת לשמור בו על הדרת-כבודו של הבעל, אם היא “לא אישה טובה”, אז יוצא שהוא “לא גבר”. ואנחנו נהנים לחשוף, לראות להם, לבייש ולהשפיל – ולצבור לעצמנו הדרת-כבוד על חשבונו.

אז זה לא שלא צריך להעמיד לדין, ולא שלא צריך שקיפות. בודאי שכן. אגב, יתכן שצריך לתבוע מיועץ משפטי לממשלה שאשתו – בודאי בידיעתו – עוברת על החוק, שיתפטר. זה לא מופרך. במדינות שבהן יש שלטון חוק – אפשר היה לצפות לכך. כזכור, היה לנו ראש ממשלה שאישתו ניהלה חשבון דולרי בארצות הברית, כשזה היה אסור, והוא התפטר (קראו לו יצחק רבין, והיא היתה כל הזמן אישתו, לאה).

אבל לצד כל הדברים הנאורים הללו, כדאי גם לראות את הנאתנו המציצנית הקטנה, העתיקה, השמחה לאיד והמנסה לגדול על חשבון המושפלים. למה? כי בכל פעם שאנחנו משחקים ומשחקות את המשחק – אנחנו מחזקות ומנציחות אותו. שהנורמות הן נורמות הדרת-כבוד מסורתיות, שגבר צריך להיות גבר על ידי שליטה באישה שלו, ושהאישה היא המקור לבושה והשפלה. ביחוד כשהיא לא מתנהגת בבית כ”אישה טובה”.

ולסיום, אם הולכים עם קו המחשבה הזה עוד צעד אחד, אז יש הבחנה בין סוגים שונים של תרבויות הדרת-כבוד. בתרבות הדרת-כבוד אנגלית, כדי להשיב לעצמו את הדרת-כבודו, גבר בנסיבות כאלה היה לוקח אחריות אישית ומקבל על עצמו את האישום (התנהגות ג’נטלמנית). בתרבות הדרת-כבוד ים תיכונית ומזרח תיכונית מסורתית, רק דבר אחד  יפגע בהדרת-כבודו של גבר נכבד יותר מזה שאישתו אינה מנהלת את ביתו כמו שצריך: שמתגלה שהוא עצמו מנהל את ביתו ולא היא…. על פי תגובתו של ויינשטיין, ברור שאנחנו במקום הנכון. לא באנגליה. לא בג’נטלמניות.