כבודו של צה"ל הוא כרגע על סדר היום הציבורי: הביזוי שמבזים אותו מי שמבזים את המדינה כולה ואת מוסדותיה הדמוקרטיים, והאיפוק והרגישות של החיילות והחיילים אשר מפארים את כבודם, כבוד הצבא, וכבודנו כולנו (ומה חבל שכל האיפוק והרגישות הללו לא נמצאו בעשרות שנות הכיבוש האיומות. ואולם קשה לכובשים לשמור על כבודם. אולי בלתי אפשרי. ככל שהם פוגעים בכבוד הנכבשים- כך הם פוגעים בכבודם עצמם). והנה ברקע, הרחק מן ההמון הסואן ומן הרבנים הקוראים תגר על הישראליות עצמה, מוטל כבודו של צה"ל על הכף בהליך הצבאי של בחינת הדרישה להורדת דרגותיו של איציק מרדכי. הצבא טוען נחושות: אדם שהשתמש לרעה בדרגותיו כדי לבזות, להשפיל, לתקוף, לסכן ולפגוע בחיילותיו אינו ראוי לכבוד שהדרגות מקנות לו; הוא מהווה כתם של בושה כל כבוד הדרגות הצבאיות באשר הן. מי שהיה חזק על חלשות בדיוק מפני שדרגותיו עשו אותו חזק מהן – יש לקחת ממנו את הדרגות שהשתמש בהן כדי להשפיל הן את חיילותיו והן את הצבא כולו. מי שלא ידע לכבד את דרגותיו – אין להניח לו להתגדר בהן עתה, ולהסתובב בעולם כמי שכבודו ממשיך להיות מונח כל כתפיו. ומה הטענה שכנגד? קשה לומר. טרם שמעתי טענה של ממש, למעט "רחמים". טענה קצת תמוהה בהקשר של אדם שמעולם לא גילה חרטה, הצטער, או התנצל בפני קורבנותיו, בפני הצבא שאת דרגותיו הכתים  ובפני הציבור כולו. היא אמנם מושמעת בקולם הרם של עורכי הדין המכובדים המשתכרים הון עתק כדי להשמיעה במיטב מחלצותיהם, ועדיין אינה מחזיקה לא מים ולא אויר. דומני כי די ברור שכאשר צה"ל עומד מול מי שפוגעים בכבודו יומם וליל – אין להכביד עליו בפגיעה נוספת בכבודו, שממיט עליו איציק מרדכי.

הייתי מוסיפה ומפתחת את הנקודה אך אין צורך – אמיר אורן עשה זאת נפלא במאמרו בהארץ, ואין צורך להכביר במילים: כל מה שיש להגיד – נאמר במאמרו, לרבות הנקודה החשובה מאוד, שבהרכב השיפוטי שידון בדרגות הבושה של מרדכי אין, משום מה, ולו אישה אחת לרפואה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=613172&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0