מוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות מגולל השבת תמונה מצמררת, אשר נחשפת לעינינו בהדרגה במהלך השבועות החולפים, של ניצול מיני המוני ומתמשך של נערה, בהיותה בת 12 וחצי ועד 14, על ידי עשרות רבות של חיילים. הפרטים הנחשפים אט אט מציגים תמונה של אירוע אנושי קשה מנשוא, והיא מדירה שינה בלילות. השימוש בנערה כחפץ זמין לסיפוק צרכים מיניים של גברים רבים, ביחד ולחוד, הפך בבסיס לעניין שבשגרה; המונים ידעו ואיש לא עשה דבר כדי לעצור את ההתרחשות או לדווח עליה; הורי הילדה גילו, לכל הפחות, אזלת יד רשלנית להחריד; אטימות הלב הכללית הפכה לדה-הומניזציה מלאה של הנערה; הנוגעים בדבר, חיילים ישראלים בחיל האוויר, אף סחרו בנערה וספסרו אותה לחיילים אמריקאים; הם אינם מביעים חרטה ומסרבים להכיר בחומרת מעשיהם; איש מהם אינו נוטל אחריות. כל הדברים הללו ידועים וברורים וכבר נאמרו בכל כלי תקשורת ישראלי. ואולם ברמה הציבורית, חומרת המקרה היא דווקא בכך שהוא אולי חריג במימדיו ובפרטיו, אך חריג המעיד על הכלל. "הפרטת הערכים" החברתית הפכה כבר מזמן לתופעה מוכרת ונפוצה, ובתוך כך – למובנת מאליה, שאין עליה עוררין. כולנו קראנו, שמענו, נודענו בספרות האקדמית ובתקשורת: החברה הישראלית איבדה את הסולידריות החברתית והערכית שלה; היא התפרטה לתתי-קבוצות ותתי-תרבויות שזרות ועוינות שוררות ביניהן; הדבק הערכי, החזוני, של דורות המייסדים התרופף ונמוג; השקפות העולם, האידאולוגיות והאידאליזם התיישנו והתפוגגו; ערכי השוק, התחרות החופשית, היעילות, ההצלחה הכלכלית האישית החליפו ערכים אחרים והפכו לחזות הכל. שמענו כבר שישראל נכנסה לעידן הפוסט-מודרני, הגלובלי, ופרטיה רודפים איש איש את חלום האושר האישי של המימוש העצמי נטול המחויבות. שמענו, חלקנו נבעתנו, נחרדנו, אחר כך, ככלל, התרגלנו, השלמנו, וקיבלנו. ככה זה. זה מחיר הקידמה, המאה העשרים ואחת, החופש, התחכום. ימי הציונות, הביצות והערבות ההדדית שייכים לנוסטלגיה מתקתקה שמקומה בערבי שירה. ומי שלא מצליח להסתגל להווה, וזקוק לכל אלה למחייתו – יתכבד ויחזור בתשובה, או יצטרף להתנחלות כתומה ושוצפת ערכים. כי ערכים דביקים ומביכים – לא בבית סיפרנו. אנחנו כבר הלכנו הלאה משם. וכך מפגינים מול הכנסת הנכים, ואחריהם חולי הסרטן, מושפלים, מוזנחים, גוועים ונמקים בייסורים, ואנו מפקירים אותם לגורלם, מזפזפים לערוץ אחר, בעוד חגיגת הנהנתנות של מי שיש להם נמשכת במלוא הדרה, והאדישות אוטמת כל חלקה אנושית שהיתה פעם טובה. כך השחיתות בשלטון גלויה ובוטה מאי פעם, אך גם בראשי העמודים הראשונים היא אינה ממש טורדת את מנוחת הציבור. כך נמשכת ההתעמרות השיטתית, היום-יומית באוכלוסיה הפלסיטינית (בין במחסומים או במעברים הסגורים לרצועת עזה), ואנו ישנים בשקט; במזרח אין כל חדש. כך ממשיכים חסרי דיור לגווע ברחובות, ילדים דוקרים את חבריהם למוות בגין סיגריה או דחיפה, וצעירים מתרסקים אל מותם בתחרויות נהיגה פרועות. מדי פעם אירוע חריג בנסיבותיו מסעיר את התקשורת הסנסציונית, מזניק את הרייטינג, אך חיש מהר הוא הופך לאייטם שהתיישן, לאחר שהקהה עוד יותר את החושים המוצפים. ובפעם הבאה שוב לא נזדעזע עד שלא תהיה זו ילדה בת חמש, ואנסיה יהיו מאות.
במציאות יחסית זו, שערכים חברתיים ברורים ומחייבים הם בקושי מבוכה, ובודאי שאינם נלמדים, מופנמים ומתוקפים על ידי לחץ חברתי, הגבולות בין מותר לאסור, בין ראוי ומגונה, פרוצים ומופקרים. בהעדר קריטריונים ערכיים ברורים ומקובלים להבחין בין "טוב" ו"רע" – הכל הולך, וגם מי שחפצים לגנות, להתריע, לשלול – מתקשים לסבר את האוזן. עמדותיהם אינן נתפסות כמחייבות או ראויות מכל גישה אפשרית אחרת. מה לא בסדר בלשכב עם נערה שנראית מבוגרת מכפי גילה, והיא מציעה את עצמה שוב ושוב לכל מעוניין? אם היא נותנת – למה לא לקחת? מה פה בכלל הבעיה? ובאותה רוח: למה לא להכנס לגופה של נערה ששתתה לשכרה ואיבדה את ההכרה? למה לא לפשוט את מכנסיה ולחדור לתוכה? ואם כך – למה לא להשקות אותה, או להגניב לכוסה סם, כדי להקל על המלאכה? ואם היא נכנסה עם נער לשירותים במועדון – למה לא להשתמש בהזדמנות? ולמה לא לאפשר גם לחברים להנות? מה רע? זה בסך הכל סקס. ולמה לא לקנות סקס בכסף? מה ההבדל בין לקנות שימוש בגופה של אישה ובין כל רכישה אחרת? הרי אנחנו מוקפים במוצרים לצריכה, והערך היחיד שעולם הפרסומת מחנך את כולנו אליו הוא צרכנות, צרכנות ושוב צרכנות. כמה שיותר, כמה שיותר בזול, בכל דרך ובכל צורה. כל רכישה היא ליגיטימית, טובה, נעימה. אז למה לא? מי שלא קונה, או לוקח, אם אפשר, בלי כסף – פראייר!
האונס בבסיס חיל האוויר בנבטים, כמו הפקרת השכבות המוחלשות וחולי הסרטן הם כולם סימפטומים. המחלה החברתית היא רחבה ועמוקה מכולם. וכדרכם של סימפטומים- טיפול נקודתי יכול להועיל בערבון מוגבל מאוד.
הנה תזכורת לנשכחות. הציווי הקטגורי של קאנט הוא אבן היסוד של מערכת הערכים המוסרית של העולם המערבי המודרני, והוא דורש: "לעולם אל תשתמש באדם אחר אך ורק כאמצעי למטרותיך, אלא תמיד ראה בכל אדם גם מטרה מוחלטת העומדת בפני עצמה". זהו בסיס ההומניזם המודרני. הוא קובע את האנושיות, את כבודו הסגולי (dignity) של האדם כערך מוחלט, כמכנה אנושי משותף שאין לפגוע בו בשום תנאי. שיש להיות מודעים ורגישים לו ולהיזהר בו בכל הקשר. זהו ערך הניצב למול היחסיות המוחלטת של היעילות הכלכלית והאימפריאליזם הצרכני. גם אם זה לא יעי