לא כל יום קורה בכנסת משהו טוב; לכן ראוי לעצור, לברך ולהתברך. בתוך מטח הצעות החוק והמדיניות המאיימות על הדמוקרטיה הליברלית ועל זכויות האדם, אישרה הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק שנועדה להגן על זכויות אדם ולחזק את כבוד האדם: הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה.[1] ההצעה, שהונחה על שולחן הכנסת על ידי מרב מיכאלי ביחד עם אלי אלאלוף ושלושים חברי כנסת נוספים מכל הסיעות, זכתה בתמיכתם הפעילה של השרים הנוגעים בדבר, ובראשם שר הכלכלה, אריה דרעי, שר האוצר, משה כחלון, ובמיוחד השרה לענייני שוויון, גילה גמליאל. בעד ההצעה הצביעו, בקריאה הטרומית 58 חברי וחברות כנסת. איש לא הצביע נגדה. באווירה הבריונית השוררת בארץ מאז הבחירות האחרונות, זה לא פחות מנס.

הצעת החוק מגדירה התעמרות בעבודה כהתנהגות שיטתית ומתמשכת כלפי עובד שיוצרת עבורו סביבת עבודה עוינת. מדובר בהתנהגות לא עניינית, שאינה מקדמת צרכים של מקום העבודה, והיא פוגענית, דורסנית, כוחנית. למשל: "שיבוש יכולתו של אדם לבצע את תפקידו, לרבות באמצעים של הצבת דרישות בלתי סבירות או יצירת תנאים בלתי סבירים לביצועו, שאינם נחוצים לביצוע התפקיד ואינם מטעמים ענייניים".

הבסיס להצעת החוק הוא סקר מקיף שערכו בני פפרמן ורוני בר צורי ממשרד הכלכלה בשנת 2012.[2] הסקר מגלה, בין השאר, כי למעלה ממחצית העובדים במשק הישראלי, כמיליון וחצי איש ואישה, חוו בשנת 2011 התעמרות בעבודה בתכיפות שפגעה בהם. כמחצית המשיבים על השאלות העידו כי ההתעמרות הזיקה לאיכות חייהם ולמוטיבציה שלהם בעבודה. מן הממצאים עולה כי גברים נפגעים מהתעמרות יותר מנשים, וכי גם בקרב המתעמרים גדול שיעור הגברים מזה של נשים. צעירים, עובדים חדשים ועובדים בעלי תפקידי ניהול נפגעים מהתעמרות יותר מעובדים אחרים. קרבנות של התעמרות מגיבים, בין השאר, באיחורים לעבודה, העדרויות ומחלות. יותר מ-60% מן העובדים מאמינים כי מקום העבודה שלהם אינו מעוניין לעודד התעמרות.

פסיכולוגים מציעים הסברים נפשיים לתופעת ההתעמרות וכלכלנים מצביעים על הנזקים הכלכליים הכבדים למקומות העבודה ולמשק בכלל. אנשי ארגון מצביעים על כך שעמיתים הנוכחים בהתעמרות נוטים לא למנוע אותה: בודדים מתייצבים לצד הקרבן, והרוב הגדול מאפשר את ההתנהגות הפוגענית בין בשתיקה ובין בשיתוף פעולה אקטיבי. כך הופכת התעמרות של אדם אחד בזולתו להתעללות קבוצתית שעלולה להיות הרסנית. (הדברים מפורטים בספרו של איתן מאירי, פסיכולוג המתמחה בהתעמרות בעבודה, "המגפה השקטה במקומות העבודה"). הצעת החוק, כדרכם של חוקים, אינה מתייחסת להיבטים הפסיכולוגיים, הכלכליים או הסוציולוגיים, אלא לפגיעה בערכי המדינה. ההצעה קובעת כי התעמרות בעבודה פוגעת בכבוד האדם וחירותו, ברווחתו ובחופש העיסוק שלו, ועל כן היא אסורה. על מקום העבודה למנוע ולהפסיק אותה, או לפצות את קרבן ההתעמרות.

מנקודת מבט אזרחית אפשר לראות בהתעמרות בעבודה סימפטום של מחלה חברתית. ההתעמרות היא דפוס של התנהגות כוחנית חסרת מיצרים. היא מגלמת תוקפנות נטולת חמלה, שכרון כוח, אטימות כלפי הזולת, רמיסת החלש. היא מלבה ניכור, אכזריות וערלות לב, וקוראת תיגר על סולידריות חברתית, ערבות הדדית, אכפתיות ואחריות מוסרית. היא ההיפך הגמור מאורח חיים הומאני, יהודי, המושתת על "השנוא עליך אל תעשה לחברך" ו"אהבת לרעך כמוך". המחלה היא התקהות הרגישות לאנושיות, לצער ולכאב. התקרנפות. זו אותה מחלה המתפרצת בהתקפים של התעללות במבקשי מקלט אפריקאים, של גזענות כלפי יוצאי אתיופיה, של התנכרות לעניים, לגמלאים, לנכים, לניצולי שואה, וכמובן – לאזרחים פלסטינאים במחסומים, במעצרים המנהליים, שלא לדבר על הסגר הימי על עזה. זו אותה מחלה המתגלה בהפקרה של בעלי חיים ואנשים חסרי ישע לשרירות ליבם של פוגעים חסרי רחמים. מחלה שפוגעת, ביחד עם הקרבנות המותקפים, גם בגוף החברתי כולו.

מחלת האטימות נוטה להחריף ולהחמיר עד שהיא נהיית כרונית. היא מתחסנת מפני אנטיביוטיקה ומפסיקה להגיב למחאות, חשיפות, תחנונים או גינויים בינלאומיים. היא מחספסת ומקשיחה עד לקהות חושים. עד לליקוי מאורות.

הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה היא קרן אור בימים של מגפה. היא אצבע באחד החורים של הסכר שמים רבים מאיימים לפרוץ אותו ולהציף כל חלקה טובה. התגייסותם של עשרות חברי כנסת ושרים לקדם את ההצעה היא פתח לתקווה. אולי אפשר לראות בה סנונית. אולי צריך להפוך אותה לצעד ראשון לקראת שילוב ידיים והתעוררות משותפת ממחלת האטימות המאיימת לשתק.

[1]http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/20/971.rtf

[2]http://www.tamas.gov.il/NR/rdonlyres/D3B1D180-B3A1-44C4-B10C-4132A1D5C90C/0/X12124.pdf

"המאמר התפרסם גם ב"הארץ

 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2673519

ראו גם מאמר בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001049313