השבוע פורש לגמלאות נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, אשר כהן בתפקיד חמש עשרה שנה, ועשרים ושמונה שנים כשופט בבית המשפט העליון. לתפקיד תושבע המשנה לנשיא, השופטת דורית בייניש.
 
אין חולק על כך שהשופט ברק קנה לעצמו, מכוח חכמה, מקצועיות ואישיות יוצאות דופן, וכמובן עבודה משפטית מסורה כל חייו, את המעמד המיוחד של המשפטן הראשון במעלה במדינה. אין חולק על כך שתרומתו למשפט הישראלי אדירה, ויתכן שהיא הגדולה שהרים מי ממשפטניה. אין חולק שברק הקדיש את חייו למשפט הישראלי, והותיר חותם רב משמעות בתחומי משפט רבים – אם לא בכולם. כל אלה ידועים, ונשמעים יומם וליל בשיח הציבורי על כל מסגרותיו.
 
עם זאת, גם גדולי מהלליו ומעריציו של הנשיא היוצא ברק אינם יכולים להתכחש למספר עובדות המאפילות על הישג חייו המרשים כל כך. הבוטה שבהם הוא הירידה התלולה באמון הציבור במערכת המשפט. עם כניסתו של נשיא בית המשפט העליון לתפקידו האמינו יותר משמונים אחוזים מן הציבור במערכת המשפט הישראלית ובבית המשפט העליון (במידה רבה או מסויימת), ואילו עם פרישתו מאמינים בהם מחצית המספר הזה, פחות ממחצית הציבור הישראלי. קשה לכמת בדיוק כל אחד מן הגורמים שהובילו לירידה לאמון הציבור במערכת השיפוט. ואולם קשה שלא לקשר בין התופעה הקשה הזו ובין העומד בראשה. קוראים לזה אחריות מיניסטריאלית. מה גם שבמקרהו של נשיא בית המשפט היוצא ניתן להצביע על מספר התנהגויות מובהקות אשר ככל הנראה תרמו לשחיקת אמון הציבור. כך ההצהרות הבלתי מרוסנות על אקטיביזם שיפוטי, הכרזות, שכפי שמראים חוקרי המשפט הישראלי מזה עשורים, לא בהכרח היו בעלות כיסוי, ובודאי שלא היו נחוצות. כך הפעילות הפוליטית הבוטה והמוחצנת בכל הקשור במינויים הן לבית המשפט העליון, הן לבתי המשפט האחרים והן לתפקידים נוספים בעולם המשפט (ומחוצה לו). חוסר השקיפות בקבלת החלטות גורליות במערכת המשפט (כמו מינויים חשובים) יצר תחושה קשה של סטנדרט כפול – אחד שמחיל בית המשפט העליון בהנהגת נשיאו על כלל המדינה, והשני שהוא שומר לעצמו בלבד. הידיעות והשמועות העקשות על נפוטיזם, פרוטקציוניזם, התחשבות בקשרים אישיים, כוחנות והעדפת הבינוניות הבלתי מאיימת לא הועילו. חציית הגבולות בין שיפוט, חקיקה וביצוע נתפסו אף הם כפגיעה באותם עקרונות ממש שבית המשפט העליון ונשיאו מופקדים על שמירתם ואוכפים על הכלל – אך לא על עצמם. האקדמיזציה של פסקי הדין, שגרמה להתארכותם שלא לצורך וכן להתארכות זמן ההמתנה של הצדדים, גם היא קושרה לאורך השנים עם הנשיא היוצא, ופגעה קשות בתדמית המערכת השיפוטית. גם האיטיות הבלתי נסבלת בה טוחנות טחנות הצדק בישראל חותרת באופן חמור תחת האמון הציבורי, ופשיטא שלעומד בראש המערכת אחריות מיניסטריאלית לפחות.
 
מסקנות? ראשית, הנשיאה הנכנסת של בית המשפט העליון נכנסת לא רק לנעליו הגדולות של קודמה, אלא גם לקשיים עמוקים שהוא מותיר אחריו. עליה לתת את הדעת על הרשימה הארוכה של ליקויים שעל בית המשפט העליון ועל העומדת בראשו לתקן. טוב יהיה אם תדאג, לפחות בראשית דרכה, להוריד פרופיל ציבורי, לדאוג להיבטים ה"פרוזאיים" של תפקוד המערכת (כמו קצב הטיפול בתיקים), ולתת את הדעת על שקיפות בקבלת החלטות והקטנת שאט הנפש שכבר פשתה לגבי הליכי מינויי שופטים. בשונה מברק, בייניש לא באה מן האקדמיה אלא ממערכת של שירות הציבור (הפרקליטות), והיא בעלת ניסיון רב ומוכח בניהול. יש לקוות וניתן להאמין שיש בכוחה לעמוד במשימות הקשות שירשה. עם זאת, מן ההכרח להעניק לה מאה ימים של חסד, ולא להציק בחשדות בלתי מפרגנים בוקר צהריים וערב מן היום הראשון, כפי שיש סכנה גדולה שייעשה. השופטת בייניש היא מושא לרדיפה ושנאה מצד פרטים וגופים רבי כוח וממון (לרבות עיתונים), ועל הציבור יהיה לדעת להבחין בין ביקורת עניינית ולגיטימית ובין אינטרסים בלתי לגיטימיים. אין זו הבחנה פשוטה בימנו, כשכולם חשודים על ידי הכל בהכל ואיש אינו נתפס כאמין יותר או פחות מכל האחרים. על הציבור לגלות בגרות ופקחות.
 
שנית, מסקנה מערכתית: אולי המקור המרכזי לקשיים שעוררה כהונתו של הנשיא היוצא, ברק, היה הכח הרב כל כך שהיה בידיו למשך זמן כה ממושך. השופט ברק כיהן בבית המשפט העליון כמעט שלושה עשורים, וכנשיאו – מחצית התקופה הזו. הוא לא היה כפוף לאיש ולא לשום גוף: לא לערכאת ערעור, לא לכנסת, לא לבית המחוקקים. הוא לא היה צריך לתת דין וחשבון לאיש. כהונה כה ממושכת בתפקיד כה רב עצמה היא הזמנה לבעיה.
 
אין בעל תפקיד ציבורי המכהן בתפקיד רב כח ועצמה תקופה כה ארוכה. כידוע, הכוח משחית. הכוח "עולה לראש". מי שמתרגל לכוח שוב אינו שם לב לשימוש שהוא עושה בו ואינו יודע להבחין בין שימוש לגיטימי ושימוש בלתי מוגבל. הוא מוקף במי שיודעים שכוחו בלתי מוגבל, ואינם ששים להסתכסך עמו ולהגיד אמיתות לא נעימות. מי שמבקר – נתפס כאוייב. גם החכם שבאדם עלול לאבד פרספקטיבה ולא לראות נכוחה. מסקנה? פשוטה: מן ההכרח להגביל את משך הזמן שאדם יכול לכהן כשופט עליון ובודאי כנשיאו.  חמש שנים או עשר – על כך ניתן לנהל דיון ציבורי ממושך ונוקב. אך שלושים שנה הן בודאי ובודאי הרבה יותר מדי. יד ללמוד מן הנסיון, להסדיר את הדברים באופן מערכתי ולא אישי, ולמנוע השנות התופעה מראש, ולא בדיעבד.
 
ושלישית, תחינה המופנית לשופט ברק עצמו: אנא, יגזור על עצמו, לתקופת מה, שתיקה בעניינים ציבוריים-משפטיים, ויגן על שמו הטוב
ועל שמה הטוב של המערכת שעמה עודנו מזוהה (ויהיה מזוהה עת ארוכה). השופט ברק הרבה להתבטא בשנים האחרונות מעל ומעבר למידה הראויה לנשיא בית המשפט העליון וגרם מבוכה גדולה למערכת ולעצמו. גם גדולי אוהביו ומעריציו כבשו ראשם בבושה לא פעם. המבוכה והנזקים יגדלו אם יוסיף עתה לנדב את דעתו בכל עניין (כמו "נבצרותו" של נשיא המדינה קצב בטקס השבעתה של הנשיאה הנכנסת של בית המשפט העליון). הטלת משקלו האישי והמערכתי אינה ראויה. ועתה, כששוב אינו בראש המערכת, יהיו מי שיעזו סוף כל סוף להגיב, והנזקים לתדמית מערכת המשפט יתפחו. טוב יעשה ברק, לכולנו, אם יגלה איפוק ויחיל על עצמו הליכי "צינון" משמעותיים (כפי שידע להמליץ, על פי השמועות, לאחרים). כלל שהצלחנו לשכוח לחלוטין בארצנו הקטנטונת: סייג לחכמה – שתיקה.