ביום 10.8.2005 ניתן פסק הדין בערעורו של יוסף נוי נגד המדינה. נוי הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה ב"בעילה אסורה בהסכמה", אותה ביצע על ידי ניצול מרות במקום עבודה כדי לקיים מגע מיני מלא עם עובדת כפופה לו.
 
חשוב מכל להתחיל בעקרונות הרלבנטיים על יחסי מין "בהסכמה" תוך ניצול מרות שכל שלושה שופטי בית המשפט העליון הסכימו עליהם. וכך מסכמת אותם השופטת עדנה ארבל בפסק דינה:
 
"בנסיבות בהן כפוף אדם למרותו של אחר, אין לייחס משמעות להסכמתו למעשים מיניים עם בעל המרות, ככל שההסכמה הינה תוצאת ניצול המרות; עצם הכפיפות- הישירה או העקיפה – לאחר במקום העבודה יוצרת יחסי תלות ומרות ביניהם; בחינתה של השאלה האם הסכמתו של עובד לקיום מגע מיני עם המעביד ניתנה בנסיבות של ניצול מרות של המעביד, צריכה להעשות בכל מקרה בהתאם למכלול הנסיבות ולהקשר הרחב יותר בו בוצעו המעשים. מקום שהוכח כי היוזמה לקיומם של יחסי המין יוזמתו של העובד היא, אין הדבר שולל בהכרח את התקיימותה של הנסיבה של ניצול מרות ביחסי עבודה וההכרעה בעניין צריכה להתקבל בנתון לנסיבות המקרה".
 
אז על מה רעשה הארץ? על מקרה מסויים, בו התלוננו שתי עובדות מטבח על האחראי עליהן. בית המשפט המחוזי בחיפה לא האמין לגירסאותיהן, ואימץ את גירסת הנאשם, על פיה העובדות הן אלה אשר "התחילו אתו" ופיתו אותו לעשות בהן שימוש מיני, וזאת כדי שתוכלנה להשיג ממנו טובות הנאה ולצבור כוח במקום העבודה. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע שעל פי גירסת הנאשם, הוא אשם ב"בעילה אסורה" מסוג של ניצול יחסי מרות, וגזר עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי. יוסף נוי ערער לבית המשפט העליון, וטען שלא יעלה על הדעת שלא יוכל לשכב עם העובדות תחתיו, ולאן הגענו שהחוק מתערב בכל זיון פשוט בחדר האחורי במקום העבודה. בית המשפט העליון קבע החלטית שזיון בחדר האחורי במקום העבודה איננו מחוץ להישג ידו של החוק הפלילי, שכן הוא מעורר חשש רציני וכבד של ניצול יחסי מרות בעבודה. עם זאת, במקרה המסויים הנדון, השופטים (גברים) אדמונד לוי וריבלין מצאו כי אחריותן של העובדות כה כבדה, והנאשם כל כך לא נתן להן שום דבר בתמורה לסקס החופשי, שאין ראיות "מעל לכל ספק סביר" שאכן היה כאן "ניצול מרות". השופטת (אישה) עדנה ארבל קבעה שגם בנסיבות המקרה המיוחד הזה, היה גם היה ניצול מרות במקום העבודה, כיוון שהנאשם, על פי גירסתו שלו, ידע היטב כי הסקס החופשי מוצע לו על ידי עובדותיו כדי לקבל טובות הנאה במקום העבודה. ואולם חשוב להדגיש כי כל שלושת השופטים קבעו מפורשות וברורות כי גם מקרים בהם ה"מזכירה" היא ש"פיתתה" את הבוס, ניתן בהחלט למצוא כי הוא קיים את המגע המיני מתוך ניצול מרות בעבודה, ולכן זוהי עבירה פלילית.
 
עד כאן עיקרי הדברים. כדי להרחיב את היריעה (כיוון שהפער בין הדיווח העיתונאי לבין פסק הדין עצמו כה גדול ורב), אביא עוד מספר מובאות מדבריו של השופט אדמונד לוי אשר כתב את פסק הדין של דעת הרוב, ומדבריה של עדנה ארבל, בדעת המיעוט, כדי לחדד את ההבדלים ביניהם. אז בבקשה:
 
אדמונד לוי: "איני סבור כי יש מקום לקבוע כלל קטגורי בעניין, כגון כלל לפיו מצב בו העובד הוא יוזמם של יחסי המין שולל מניה וביה את התקיימותה של הנסיבה בדבר ניצול מרות או כלל הפוך, על פיו אין לראות ביוזמת העובד ככזו הנוטלת מן המגע המיני את אופיו הפלילי. … בהחלט ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם "יוזמה" מצד עובד לקיים יחסי מין עם מעביד, תהא איה יוזמה "טכנית" בלבד, כגון במצב דברים בו ברור לכל העובדים כי הדרך היחידה להמנע מפיטורין או להתקדם במקום העבודה הנה באמצעות קיום מגע מיני עם המעביד, וכי הדבר הוא נורמת עבודה בלתי מדוברת ובה בעת – ממשית וקיימת. במצב כגון זה, יש לראות את המעביד – ביוצרו, ולמצער בהכירו במצב זה – כמי שמנצל את מרותו על מנת לקבל טובות הנאה מיניות. בנסיבות אלו, ברי כי אין לתלות כל חשיבות בכך שהיוזמה לקיום יחסי המין הגיעה מצדו של העובד. היוצא מן האמור הוא כי "יוזמה" מצדו של עובד לקיום מגע מיני אינה אינדיקציה מוחלטת בבחינת השאלה האם מגע מיני בין מעביד ועובד יסודו בניצול מרות ביחסי עבודה, וכי על כל מקרה להיבחן על פי נסיבותיו הוא.
 
…מגע מיני בין בגירים, פרי הסכמה ורצון חופשיים אינו מעניינו של החוק הפלילי ואינו חשוף להתערבות. מאידך, יחסי מין שאינם פרי רצון והסכמה חופשיים – כגון יחסי מין שההסכמה לקיומם ניתנה כתוצאה של ניצול מרות ביחסי עבודה – לא יזכו ליחס דומה. אין בכך משום "התערבות" בלתי ראויה או "פלישה" בלתי מוצדקת לאוטונומית הפרט, כאשר דווקא ההגנה על אוטונומית הרצון, דווקא ההכרה בזכותו של כל אדם להתקשר עם בני אדם אחרים על פי רצונו האמיתי, ולא בשל כפיה או אילוץ, הן העומדות ביסוד איסור פלילי זה ואחרים הדומים לו.
 
מן הכלל אל הפרט. להשקפתי, אשמת המערער בעבירה בה הורשע לא הוכחה מעבר לספק סביר, ועל כן אציע לחברי לקבל את הערעור. הטעם העיקרי למסקנתי זו הינו כי לא הוכח – במידה הנדרשת בפלילים – שהמערער קיים יחסי מין עם המתלוננת "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה". …
 
המתלוננות בחרו לקדם את ענייניהן ולהיטיב את תנאיהן במקום העבודה בדרך בה בחרו, והמערער – ביודעו כי כך הם פני הדברים – נעתר להן. אכן, התנהגות זו ראויה לגינוי; אפשר כי היא מצדיקה בירור משמעתי ; ייתכן – ובכך איני קובע מסמרות – כי מעשה זה מהווה עבירה של קבלת שוחד. … אינני סבור כי בנסיבות
המקרה שלפנינו ניתן לומר כי נפגעה אוטונומית הרצון של המתלוננות. אינני סבור כי ניתן לקבוע כי קיום יחסי המין עם המערער – יחסי מין לגביהם אנו מניחים כי היו פרי יוזמתן של המתלוננות – הנו מעשה שהסכמתן לו אינה אלא הסכמה טכנית וחסרת משמעות. … אינני סבור כי החוק נתכוון לגלות מידה כה גדולה של פטרנליזם – שאפשר ודווקא הוא נמצא שולל ללא הצדקה את ההכרה באוטונומית הרצון של הקורבן – המגעת כדי מסקנה מרחיקת לכת מעין זו".
 
השופטת ארבל, כזכור, סמכה ידיה על כל העקרונות שבדעת הרוב, ואולם חלקה על התוצאה אליה הגיעו שופטי הרוב בהחלת העקרונות על הבקרה הנדון, והיא קובעת בפשטות ובברור:
 
"קשה עלי מסקנה [של שופטי הרוב] כי לצורך הוכחת ניצולם של יחסי מרות נדרשת למצער הבטחה משתמעת. מקובלת עלי בהקשר זה קביעת בית המשפט המחוזי כי די בכך שהבועל נוטל על עצמו סיכון מודע לכך שהמתלוננת מקיימת עמו יחסי מין בשל יחסי המרות הקיימים בינו ובינה. … במצב דברים זה של מודעות בעל המרות, אני סבורה כי גם היעתרות ליוזמה לקיום מגע מיני הבאה מעם העובד עשויה בנסיבות המתאימות להכנס בגדר התיבה של "ניצול יחסי מרות". סבורני כי העבירה של בעילה אסורה בהסכמה "תוך ניצול יחסי מרות בעבודה או בשירות" אינה באה אך להגן על האינטרס של קורבן העבירה ועל אוטונומית הרצון שלו. עבירה זו באה להבטיח גם שמירה על סטנדרד התנהגות ראוי מצד בעלי מרות כלפי אלה הכפופים להם. באה היא ואומרת לבעל המרות כי האחריות המוטלת עליו ככזה מחייבת אותו, בנסיבות בהן ברור לו כי העובד מבקש לקיים עמו מגע מיני אך מפאת רצונו להיטיב או לשמור את מעמדו או את תנאיו במקום העבודה, להמנע ממגע שכזה. … אכן, חובתנו לשרש תופעות של הפקת טובות הנאה על רקע מיני על ידי מעבידים ונושאי תפקידים אחרים שהשררה בידם, מכוח הסמכות שניתנה להם…. ניצול יחסי המרות בהקשר שבפנינו מתגבש מקום שבעל המרות מודע לכך שהקשר המיני בינו לבין העובד נובע מרצונו של העובד לשמר או לקדם אינטרסים שלו במקום העבודה".
 
השופטים מסכימים, אם כן, שעצם העובדה שהעובדת היא שיזמה את הקשר המיני עם המעביד אינה מונעת את האפשרות כי הוא ביצע בה את העבירה של "בעילה בהסכמה מתוך ניצול של יחסי מרות". ואולם השופטים (הגברים) לוי וריבלין סבורים כי כדי שתתגבש עבירה, יש להוכיח כי העובדות ממש ממש לא רצו את הסקס שהן יזמו, וכן שהנאשם נתן רמז כלשהו לכך שהוא מבטיח לתגמל את העובדות בגין הסקס החופשי שקיבל מהן. השופטת (אישה) ארבל סבורה כי לשם ביסוס הרשעה ב"בעילה בהסכמה מתוך ניצול של יחסי מרות", אין צורך בהבטחה משתמעת של הממונה, אלא די בכך שלקח בחשבון את האפשרות שההצעה המוצעת לו לקיום מגע מיני נובעת בשל יחסי המרות שבינו ובין העובדת היוזמת. לשיטתה, מטרת האיסור הפלילי אינה רק להגן על העובדת היוזמת מפני הסקס שהיא יוזמת, אלא גם להגן על הנורמות במקום העבודה, על האוירה השוררת במקום העבודה, ועל שאר העובדות והעובדים.
 
החלטה זו פותחת פתח לדיון ציבורי חשוב ומעניין בשאלה הספציפית שעד כה טרם הרבנו להתעמק בה: כאשר עובדת מנסה להתקדם בעבודה על ידי הצעת שירותיה המיניים לממונים עליה, האם יש להפעיל את החוק הפלילי כדי לאסור על הממונים לנצל את מעמדם באופן זה. השופטת ארבל קובעת – כן. השופטים לוי וריבלין אומרים – רק אם יש אינדיקציה שהעובדת שמציעה ממש לא רצתה בסקס שהציעה, וכאשר הממונה רמז כי יתגמל אותה בתמורה למגע המיני. ומה אומרות ואומרים אנו? דומני כי יש מקום לנהל דיון ציבורי מעמיק בסוגיות מהי הסכמה, מהן הנורמות הראויות במקום העבודה, וכיצד יש להבין "ניצול מרות" בהקשר בו עובדת המטבח המציעה לממונה עליה את שירותיה המיניים חינם אין כסף היא במקרה גם אם חד הורית המתקשה לקיים את ילדיה, ועובדת ארעית שניתן לפטר בכל רגע. יש על מה לחשוב.
 
כשלעצמי, אני מוצאת את עמדתה של השופטת ארבל משכנעת יותר משל השופטים הגברים. עמדתה נשמעת קוהרנטית וסבירה: "אם אתה, הממונה במקום העבודה, יודע כי עובדת מציעה לך שירותים מיניים משיקולים הקשורים ביחסי המרות ביניכם בעבודה – אסור לך "להענות" ליוזמתה, כיוון ש"הענות" כזו היא בבחינת ניצול מעמדך במקום העבודה, שהוא פסול ואסור. נקודה". למה הדבר דומה? לבעל תפקיד ציבורי  שהמתמודדים במכרז בו הוא המכריע מציעים לו צ'ופרים שונים ומשונים, והוא מודע לכך שהם אינם עושים זאת אלא משום היחסים המכרזיים ביניהם. גם אם אינו מרמז להם שיקח את מתנותיהם בחשבון, מאליו מובן שעצם נטילתן היא אסורה.
עמדת השופטים הגברים ברורה וקוהרנטית הרבה פחות. דומה כי הם אומרים " בעקרון, יתכן שעובדת תציע את עצמה – והדבר בכל זאת יהיה מתוך אילוץ ולא מתוך הסכמה, ולכן יהווה ניצול אסור של יחסי מרות בעבודה. אבל כשאנו רואים מקרה כזה לנגד עיננו – קשה לנו להרשיע את הממונה המסכן, שכולה – הסכים לחדור לגופה של אישה שהציעה לו את עצמה. מה הוא כבר עשה? לא התנפל עליה, לא תקף אותה, לא כפה את עצמו בכוח. הוא לא נראה כמו האנס המטורף , האלים, המחכה לציד בקרן רחוב; היא לא נראית כמו בתולה תמה שהותקפה על לא עוול בכפה; זה לא נראה לנו כמו אונס". זוהי גישה המריחה מכל הסטראוטיפים עתיקי היומין שהתנועה הפמיניסטית נאבקת בהם מזה עשורים. יש בה הכרה רציונלית בעקרונות הנאורים והראויים, אבל אי יכולת לפעול על פיהן, שכן הגישות הסטראוטיפיות המוטמעות עמוק אינן מאפשרות.
 
כאמור – יש הרבה על מה ל
חשוב, לדבר, להתווכח וללמוד.