פרשת חקירתו של מרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה בירושלים עקב חשדות שניצל מינית וסחט דוקטורנטיות שלו במשך שנים רבות, מכה גלים בציבור הישראלי. המשטרה חוקרת, התקשורת מדווחת, והציבור מזדעזע, מגיב ומתדיין. זו התקדמות חשובה ביותר: בהחלט הגיע הזמן לאוורר את אחד המעוזים המבוצרים בישראל של ניצול כוח לשם קבלת טובות הנאה מיניות בחסות "החופש האקדמי" ובמימון ציבורי. אבל השיח הציבורי הראשוני בסוגיה זו מבהיר שעבור רבים הנעלם רב על הגלוי, ומן ההכרח ללמוד הרבה על התנהלות האקדמיה כדי להתחיל להבין את המלכודות המבניות לתוכן עלולות ליפול סטודנטיות, ובמיוחד אלה לתארים מתקדמים.
 
לפני שלושים שנה כשנחשפו לראשונה סיפוריהן של נשים המוכות על ידי בני זוגן, שאלו-האשימו רבים: "למה הן לא עוזבות? למה הן לא פונות למשטרה? למה הן לא מרביצות בחזרה?" במיוחד כשחלקן נשים מקצועיות, משכילות, "מודרניות". כיום, לאחר פעילות הסברה אינטנסיבית וממושכת, כבר גלוי לציבור הרחב שנשים במצבים כאלה חשות ממולכדות: הן חשות שאין להן לאן ללכת ואיך להתקיים מחוץ לבית האלים; הן מפחדות לעזוב, שכן הן יודעות היטב שעזיבה עלולה להחמיר את אלימותו של בן הזוג כלפיהן ואף לגרום לו לרצוח. רבים כבר יודעים שהחיים תחת נעלו של מתעלל משפיעים עמוקות על מבנה הנפש של הקרבן: היא משתכנעת שהוא כל יכול, שאיש לא יוכל להצילה משליטתו בה, ושזה גורלה שיש להשלים עמו. היא לומדת לחיות בתפקיד זה, כשם שכל אחד מאיתנו לומד לחיות בתפקיד שלו, ומסגלת לעצמה דרכי השרדות שמאפשרות להמשיך בתוך הטירוף כאילו היה שיגרה שפויה. היא לומדת לקבל כנורמאלי ואף כמובן מאליו דברים שלאדם מבחוץ, שאינו כפוף לטרור היום יומי, נראים מטורפים ובלתי אפשריים. יש שהיא אפילו מצליחה לאהוב את המתעלל, כי זה מה שיש, וגם זו דרך לשרוד את מה שאי אפשר להשתחרר ממנו. כך, בשינויים הרלבנטיים, גם לגבי בנות הנופלות קרבן לגילוי עריות.
 
עתה, משמתחילים לצאת סיפוריהן של "סטודנטיות מוכות", הגיע הזמן להבין שמצבן של סטודנטיות לתארים מתקדמים שנופלות לידיהם של מנחים כוחניים ומנצלים עלול להיות מקביל  מבחינה מבנית ונפשית לזה של נשים המוכות על ידי בני זוגן ושל בנות שנוצלו מינית.
 
הדוקטורנטית "המוכה" יודעת (ובצדק) שעתידה המקצועי, בו השקיעה שנים רבות ומשאבים רבים, נתון כמעט לחלוטין בידיו של המנחה. היא יודעת (בצדק) שאי אפשר לעזבו או להחליפו באחר בלי להסתכן שנקמנותו תחסל את עתידה המקצועי (מיעוט המומחים בכל תחום מקשה מאוד למצוא מחליף למנחה; אם יש מומחה נוסף בתחום – הוא קשור בקשרי קולגיליות ב"מרצה המכה"; די שזה ירמוז למחליפו הפוטנציאלי שהסטודנטית בעייתית, או סתם בינונית – וגורלה נחרץ). הדוקטורנטית יודעת שללא מלגות היא לא תוכל לשרוד כלכלית, והמלגות תלויות בהמלצתו ובהשתדלותו של המנחה. היא יודעת שללא תמיכה מאוד אקטיבית מצדו היא לא תוזמן להציג בכנסים או לכתוב לקבצי מאמרים, לא תקבל הצעות עבודה, ומשמעות הדבר היא שאין לה עתיד באקדמיה. הוסיפו לכך שמי שנמצאת שנים באקדמיה והשקיעה את שנותיה ברכישת מיומנויות אקדמיות, חיה פעמים רבות בתחושה (שלפעמים היא מוצדקת, חישבו למשל על דוקטורנטית בספרות או בפילוסופיה) שאין לה עתיד מחוץ לאקדמיה: היא לא תמצא עבודה מקצועית ולא תצליח להתפרנס בכבוד. הבחירה בעזיבת הדוקטורט והליכה לשום מקום נחווית עבורה ככשלון מוחץ, וכמכת מוות לדימויה העצמי.
 
בנסיבות כאלה של תלות, חרדה ותחושות של חוסר אונים וחוסר ברירה, אנשים לומדים לקבל את המצב שנכפה עליהם כ"רע הכרחי" ולסגל לעצמם דפוסי השלמה והשרדות, לעיתים תוך תשלום מחירים כבדים מאוד כמו "התאהבות" בתוקפן והתקשרות רגשית אליו (חישבו על התאהבות של נחטפים בחוטפיהם), ו/או התנתקות הנפש מן הגוף (תהליך השרדות הרסני המוכר היום היטב בהקשר של ילדות הסובלות התעללות מינית בבית).
 
הוסיפו על כך שיחסי מרצה-מונחה באקדמיה הם פרוצים, לא מוסדרים בכללים ברורים, ולא מבוקרים על ידי איש מבחוץ. כך, למשל, בארץ אין אפילו כלל בסיסי ופשוט האוסר על מנחה לקיים מגע מיני עם דוקטורנטית שלו. אם תבדקו בתקנוני המשמעת של האוניברסיטאות והמכללות תגלו שאין איסור כזה. זאת בשונה מתקנונים של מוסדות אקדמיים בארצות הברית, למשל, האוסרים על כך במפורש. האיסור הקיים בארץ על "התנהגות לא הולמת" של מרצים לא פורש מעולם כשולל יחסי מנחה-סטודנטית.
כלומר: למרות התלות הכמעט מוחלטת של הדוקטורנטית במרצה, תלות שבהכרח מזמינה חלק מן המרצים לנצלה, הגבולות פרוצים ומטושטשים לחלוטין ואין כל פיקוח מוסדי.
 
וכך קורה שכשמנחה מזמין דוקטורנטית שלו להציג את עבודתה בכנס בחו"ל (הכרחי לקידום המקצועי), ואחר כך אומר לה שמטעמי תקציב הזמין חדר אחד עבור שניהם אך עם שתי מיטות נפרדות (תלות כלכלית), ואחר כך מתברר לה שהחדר מכיל מיטה יחידה ושהיא מצופה לתגמל את המנחה ולרצות אותו – היא מוצאת את עצמה במלכודת, שאין לה איך לצאת ממנה בלי לסכן את כל עתידה המקצועי ודימויה העצמי, אין לה אל מי לפנות לשם הגנה, ואין לה תחליף למנחה. ואחרי הכנס יש עוד אחד, והגשה למלגה, ומכתב לועדה המלווה…התוצאות – נפגעות כמו בחוג לסוציולוגיה, החוות השפלה ועוברות משברים נפשיים קשים.  
 
הבעיה שעולה מן הסיפור שנחשף בחוג לסוציולוגיה היא מבנית וכללית. האחראים הראשיים הם המוסדות. מן ההכרח שהציבור ונציגיו ידרשו ממו
סדות ההשכלה הגבוהה שהוא מממן להתייחס לסוגיה בכובד ראש ולהסדיר אותה באופן שיטתי. "הפרצה קוראת לגנב" גם אם הוא פרופסור ידוע שם בתחומו המקצועי. ויש להתחיל מדרישה מן האוניברסיטה העברית להגן בכל דרך על המתלוננות הנוכחיות, החוששות לעתידן. בלי הגנה תקיפה – הן לא תוכלנה לאפשר למשטרה לרדת לחקר האמת, וחשוב מכך – להשתקם.  
שאר הפוסטים בנושא זה