נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, יובל יועז (הכתב המשפטי הצעיר והנמרץ של עיתון הארץ) והארץ הבינו, סוף כל סוף, שמסע ההכפשה האגרסיבי נגד פרופ' רות גביזון לא רק שלא הועיל לבית המשפט העליון, אלא פגע בו קשות בעיני הציבור. מזל טוב. אחרי שאפילו כתביו הבכירים של הארץ (ארי שביט ושחר אילן) הפרו את המשמעת הקואליציונית של העיתון, ויצאו חוצץ נגד הנזק שגורמת הברית זחוחת הדעת בין העיתון ובית המשפט העליון למערכת המשפט – באמת קשה היה שלא לשים לב שמשהו השתבש: הכוחנות חסרת המיצרים נגד פלורליזם בבית המשפט העליון השיגה, לפחות בסקרי דעת הקהל, את המטרה ההפוכה… אז מה עושים הכתב המשפטי, עיתונו ונשיא בית המשפט העליון: מוסיפים טלאי על טלאי, חטא על פשע, כתבה מביכה על גבי כתבה מביכה. קשה לדעת אם יובל יועז גורם, בנלהבותו הבלתי בקורתית לשרת את נשיא בית המשפט העליון נזק לעיתונו, או שמא העיתון קובר את הכתב חסר הנסיון. בין כך ובין כך – זה לא נראה טוב.

אז מה עכשיו? שוב אנו מקבלים (בפעם המי יודע איזו) בדיוק את דבריו המפורשים של ברק לא נגד האג'נדה של רותי, אלא נגד ביטוייה הפומביים. שם כבר היינו, כבר צחקנו, כבר אפשר היה לעבור הלאה. אבל הארץ מתעקש: ברק אינו נגד הגישה של גביזון לאקטיביזם השיפוטי, אלא נגד הביטוי הפומבי שנתנה לכך. יופי. אבל יש חידושים. אחד: ברק מוכן לתמוך במינויה של גביזון – בעוד עשר שנים, אחרי שימותו הכלב, הפריץ, וכל הנוגעים בדבר. עוד יופי. נרגענו. התנחמנו. ועוד: ברק אינו מתנגד למשפטנים בעלי אג'נדה (מה רע ב"סדר יום"?), אלא רק למשפטנים "מהפכנים". רק למי שיש להם דעות בענייני משפט וחברה, והם מבקשים לשנות מצב משפטי קיים. אלה, המשתתפים, חס וחלילה, בפעילויות כגון של האגודה לזכויות האזרח, צריכים להתרחק מבית המשפט העליון, או לפחות לחכות שנים בשקט, להצטנן בחוץ, ואז לנסות לזחול בשקט ואולי יסלחו להם. האם אין כל בושה יותר? האמנם ניתן להביע דברי הבל כאלה באין מוחה? למה מי שרוצה לשנות את הסטטוס קוו שונה ממי שרוצה לשמרו? למה מאבק למען זכויות האדם בישראל הוא בבחינת "מהפכנות"? למה מאבקו האמיץ והחשוב של ברק עצמו (הן לפני מינויו לעליון והן אחריו) לחוקק את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא היה בבחינת "מהפכה" ו"מהפכנות" לצורך העניין? הלא הוא עצמו קרא למהלך "המהפכה החוקתית", והוא עצמו ביצע אותו, מאחורי הקלעים ולפניהם, כפי שידוע לכל. אז איך יכולה המהפכה החוקתית לא להחשב מהפכה, שעה שהגנה על זכויות אדם על פי חוקי המדינה היא כן מהפכה? ולמה גישתו של ברק בעד אקטיביזם שיפוטי, שהיתה מהפכנית ביותר בזמנו, היא פחות מהפכנית מרצונה של גביזון להשיב את הגלגל אחורה? (נסיון שאני, אגב, אינני תומכת בו, אבל זה כבר מזמן אינו רלבנטי לדיון הדחוף במתרחש במינויים לשיפוט).

ומילה על איפה  ואיפה. פרופ' גביזון היא משפטנית שמרנית. היא רוצה להשיב על כנו את הסטטוס קוו המשפטי של הפרדת רשויות, כפי שהיה לפני המהפכה שביצע ברק. זה, לדעת ברק עושה אותה מהפכנית מכדי להיות מועמדת ראויה לעליון בעשור הקרוב. אבל מרדכי קרמניצר זקוק רק לצינון של שנה בגרמניה, ויוכל להתנקות מכל חטאיו. למה? כי לא היה, לפני שנים רבות, נשיא האגודה לזכויות האזרח? כי בסך הכל קבל משכורת יפה מן המכון לדמוקרטיה, גוף הנלחם על גישה חברתית ליברטנית קפיטליסטית? גוף שלחם להנהיג את המהפכה בשיטת הבחירות, בשיטת הממשל ובמבנה החוקתי של המדינה? למה דעותיו החברתיות השמרניות של קרמניצר הן "מהפכניות" פחות וקבילות יותר מדעותיה של גביזון? למה המהפכות החוקתיות של המכון לדמוקרטיה הן לגיטימיות יותר מה"מהפכה" שמנסה גביזון לחולל? רק בגלל שהן קפיטליסטיות יותר, או שמא גם, בכל זאת, בגלל שאינן קוראות תיגר על האקטיביזם השיפוטי?

ואם מחפשים מהפכנות אצל קרמניצר, הנה נקודה למחשבה: מאז כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית, פרופ' קרמניצר נלחם בו כל עוד נשמתו בו. כלומר – נגד חוק של המדינה, שהתקבל כחוק, על ידי חברי בית הנבחרים. כלומר – די מהפכני, הייתי חושבת. או שמא מהפכני זה רק מה שגביזון לא אוהבת? קרמניצר נלחם נגד הגיונו של החוק למניעת הטרדה מינית, נגד רוחו, נגד כל הקשור בו. בגלוי. הוא שב ונשא דברים ברוח זו על כל במה, ואף נתן להם פרסום ב"מאמר" "אקדמי" מתמיה ביותר שגרם לרבים להרים גבה ביחס לרמתו המקצועית של הפרופסור ודעותיו בתחום היחסים בין המינים. במאמרו נגד החוק למניעת הטרדה מינית, קרמניצר קובע שלא ניתן להבין איך, למה וכמה הטרדה מינית פוגעת בכבוד האדם, ולכן לא ניתן לקבוע בחוק שהטרדה מינית אכן פוגעת בכבוד האדם. עוד כתב שמרבית הגברים לא חוו מעולם את טעמה של ההטרדה כמוטרדים, ולכן לא ניתן לצפות מהם להבין מה לא בסדר עם ההטרדה ומדוע לא לבצעה. כיוון שכך – אסור לאסור עליהם להטריד. ככה. הטרדות, בעיני קרמניצר, הן חלק מחופש הביטוי בחברה, ומי שלא יודעת להתמודד עמן – שתלמד, ושתפסיק לבזבז את המשאב החברתי החשוב, החוק הפלילי, על זוטות מגזריות שהוא אינו צריך לטפל בהן. אין לו שום בעיה להגביל את חופש הביטוי כשמדובר בהסתה לגזענות, למשל, אבל לא כשמדובר בפגיעה בנשים. מהפכני למדי, הייתי אומרת, ומתנגש חזיתית עם לשון החוק והחלטות בית המשפט העליון. (לתגובתי לדברים ראו  http://www.mishpat.ac.il/objects/ktav6-3.pdf

גישתו של קרמניצר ביחס להטרדה המינית עולה בקנה אחד עם עמדותיו הבעייתות מאוד לגבי עבירת האינוס. גם כאן קרמניצר יוצא חזיתית במאמריו נגד גישות בפסיקה, וקובע שלא קיימים "אנסים פסיכופטיים" שלא אכפת להם אם האישה לתוכה הם חודרים מעוניינת בחדירה או לא והם כלל לא חושבים על שאלת הסכמתה לחדירה. ואם קיים כזה אנס, מוסיף הפרופסור, הרי זה מקרה כל כך חריג ויוצא דופן – שלא שווה לקלקל בגללו את הגיון חוק העונשין, ולנסח את האיסור נגד אינוס כך שיחול גם עליו. ועל סמך מה קובע קרמניצר עמדות אלה? לא ברור – הוא אינו טורח להבהיר. אינטואיציה, ככל הנראה. ידע אישי. תחושת בטן. בהינתן שכל הראיות הן בכוון ההפוך, הייתי אומרת שגישתו "מהפכנית" למדי (שלא לומר מזעזעת). (להצגה מפורטת של גישת קרמניצר בעניין האינוס, וביקורת שלה, ראו מאמרי "יש סקס אחר", שהתפרסם בכתב העת משפט וממשל בנובמבר 2004, וניתן להגיע אליו דרך  http://sitemaker.umich.edu/Orit_Kamir/files/rapehebrew.pdf).

זאת ועוד: בצירוף מקרים מעניין, קרמניצר פרסם, מטעם המכון לדמוקרטיה, חוברת התומכת בהתרת שידורים פורנוגרפיים – בדיוק כשברק היה זקוק לפרסום כזה, כדי להכין את הקרקע לפסק דינו של בית המשפט העליון בנושא. פסק דין שיצא חזיתית נגד החוק, ופרש אותו בהיפוך גמור למילותיו וכוונתו. די מהפכני, הייתי אומרת. אבל לגבי קרמניצר, כאמור, מספיקה שנת צינון בגרמניה, והוא יהיה כשיר להתמנות לעליון, כך שמע יובל יועז ממי ששמעו מנשיא בית המשפט העליון מאחורי דלתיים סגורות. אגב, כל האמור כאן לגבי קרמניצר הוא קצה הקרחון, וכל הדברים מופיעים בפרסומיו האקדמיים והאחרים. אבל איש לא מוכן לגעת בדברים ולהביא אותם לידיעת הציבור. כי שלא כמו רות גביזון, קרמניצר הוא חביב החוגים הנכונים, כולל עיתון הארץ. לא העיתון, לא ארגוני הנשים ולא שאר חלקי הציבור הנאור אינם מוכנים להעלות לדיון את עמדותיו ו"מהפכנותו". עדיף להתמקד בגביזון, כי היא, הרי, "בעייתית".

בקיצור – בושה, כבר אמרתי?