בימים האחרונים מטרידה אותי מאוד התנהלותה של מערכת החינוך בשתי פרשות. האחת היא פרשת הנצחת זכרו של אריק שרון המנוח במערכת החינוך רק כ"גיבור", "רועה", ו"איש משפחה למופת". השניה היא פרשת אדם ורטה, המורה בבית ספר אורט שהוזמן לשימוע לפני פיטורין משום שתלמידה התלוננה שהוא מביע דעות שמאלניות בשיעוריו. עד שנפל לי האסימון והבנתי שאלה שני פניו של אותו מטבע; שניים שהם אחד; וביחד – מלכוד 22.

משרד החינוך מדריך את מערכת החינוך ללמד "פרקים נבחרים" מחייו ופועלו של אריק שרון. גבורתו הצבאית, מסירותו לאשתו (השניה) ולבניו, וגידול הכבשים בחוה – כולם יופיעו בשיעורי בתי הספר, משוחים בשמן זית זך. אירועים חשובים לא פחות בחייו של אריק שרון לא יופיעו בתוכנית הלימודים כלל: מעשי ההרג ופריעת החוק של יחידה 101 שבראשה עמד; ההתעלמות מהחלטת הממשלה, השקר לראש הממשלה מנחם בגין, האחריות לטבח סברה ושתילה וההתקדמות עקובת הדם במלחמת לבנון (הראשונה); ה"התנתקות" החד צדדית מעזה, תוך התעלמות מעמדת מפלגת הליכוד ובוחריה, והתעלמות מקבילה מן הפלסטינים והנהגתם; "האי היווני" ועלילות גבורה עלומות נוספות.  

כשתיושם הנחיית משרד החינוך ילמדו צברנו המתוקים על שרון החשמונאי, אהוב העם, ויתבשמו בניחוחו. ואז יקום מורה בישראל, ששמו אדם ורטה, או כל שם אחר, וידבר באזני תלמידיו, לצד גידול הכבשים של שרון, גם על חציית קו 40 הקילומטרים במלחמת לבנון, על נטילת החוק לידיים באירועים שונים ומגוונים, ופגיעה חמורה בדמוקרטיה. מיד תזדעק תלמידה זריזה, תוקיע אותו בהבעת דעות שמאלניות קיצוניות במהלך השיעור, ותכתוב תלונה קורעת לב למשרד החינוך. התלונה תועבר לרשת אורט, וזו תזמן מיד את המורה הסורר לשימוע שלפני פיטורין.

ככה זה קורה. כשהמציאות וההיסטוריה הישראליות נכתבות בצבע מובהק ומגמתי אחד, כל סטייה מאותו צבע הופכת לפרובוקציה שמאלנית קיצונית; להבעת דעות שוליים סהרוריות; ליציאה מן הכלל ובגידה בעיקר. נסו להגיד לתלמידים במערכת החינוך – או לסטודנטים שבגרו אותה – שזרמים מרכזיים בציונות היו סוציאליסטים ולא דתיים; שהכרזת מדינת ישראל אינה מציגה את ההבטחה האלוהית כבסיס זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל; שמדינת ישראל יכולה להיות "יהודית" פשוט מכוח כך שרוב תושביה מגדיר את עצמו כיהודי (ולא מכוח חקיקה דתית או לאומית); שראוי שבמדינה דמוקרטית, אפילו היא יהודית, יהיה חוק נישואין וגירושין שנחקק על ידי הפרלמנט, והוא מאפשר לכל אדם לשאת כל אדם אחר ולהתגרש ממנו על פי בחירתו. קביעות כאלה, חלקן מדויקות היסטורית וחלקן לגיטימיות בעליל, מתנגשות חזיתית עם הקו האחיד והסלקטיבי שמערכת החינוך יוצקת אל תוך הצעירים הבוגרים את מוסדותיה. לכן שמיעת הדברים הללו ודומיהם מסמרת את שערותיהם של התלמידים, והם מזהים בהם מיד שמאלנות קיצונית, שנאת ישראל, בגידה והסתה. חמושים בדואר אלקטרוני, פייסבוק, חומת מגן של הורים, להט צדקני וחוצפה חסרת מיצרים, הם יוצאים מיד למערכה נגד זורעי זרע הפורענות. נוכח שרי חינוך להוטים לרצות ועובדי מדינה כנועים, המערכה מתלקחת כאש בשדה קוצים, ועכשיו לך תוכיח שבסך הכול אמרת שההבטחה האלוהית אינה מופיעה בהכרזת המדינה, ולא שאין אלוהים ושמי שמאמין בו הוא שוטה (כפי שמעידים התלמידים).

 זו המציאות, עוד בטרם נכנסה לתוקף תכנית הלימודים הממלכתית להנצחת האיש אריק שרון ופועלו. אם תשתנה – יהיה זה רק לרעה. דומני שהשכל הישר מציע שתי דרכי התמודדות. האחת היא להמליץ לכל מורה להצטייד במכשיר הקלטה, כדי שיתעד כל מילה היוצאת מפיו ויוכל להתגונן בהליכי השימוע הצפויים. ובעצם – רצוי גם מכשיר הסרטה. ובעצם – רצוי כל אדם, למה רק כל מורה? הדרך השנייה היא "לשחרר", כמו שאומרים. או בניסוח חינוכי יותר – לאפשר זרימת מידע הרבה יותר קולחת, גם לאוזני תלמידים. בפשטות – לחדול מן האינדוקטרינציה השיטתית, החד צדדית, המסוכנת כל כך. לקיים באמת את חופש הביטוי, שוק הרעיונות, מחשבה חופשית, ביקורתיות – כל הרעיונות היפים הללו, שעל הנייר כולנו מחויבים להם, אבל בפועל נראה שמערכת החינוך הישראלית חרדה מהם ומתבצרת מפניהם. אלה הם כללי המשחק הליברליים, שבלעדיהם – כל אדם וכל קבוצה צריכים לחשוש מן הרגע שבו יהיו מיעוט, ואז יושתקו ללא היסוס. בעולם חופשי, סתימת פיות ושימועים הולמים אך ורק התבטאויות שדגל שחור מתנוסס מעליהן, כמו הסתה לגזענות, לאלימות, לדיכוי.

 לפני למעלה ממאה וחמישים שנה כתב ג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות" שהשתקתו של סוקרטס אחד, מורה פרובוקטיבי ומעצבן בשוקי אתונה, פגעה לא רק בתלמידיו, אלא בכל אדם שנולד בכל מקום בעולם מאותו יום ואילך. כי אפילו אם סוקרטס טעה לחלוטין בכל אמירותיו – רק ההתמודדות הביקורתית עמן מחדדת את החשיבה האנושית, מאפשרת לנו לממש את הפוטנציאל הגלום בנו כבני אדם וחוה, ולכן מביאה אושר.