במאמר שפרסם בעיתון הארץ (2020 .27.10) עו"ד יוסי הרשקוביץ שופך קיתונות של רותחין על הצעת החוק שנועדה להרים את דגל המאבק באלימות כלכלית במשפחה. הקריאה עוררה בי קודם כל צער: צער על שטקסט כה פרנואידי, רווי בטעויות ואי־דיוקים, הושלך אל זירת השיח ציבורי. תגובתי השנייה היתה, שאם הלימון הזה יצא לחלל העולם, ניתן וראוי להפוך אותו לחומר לימוד, שכותרו: "זָהוּ את הטענות המופרכות המושמעות נגד כל ניסיון לקדם שוויון חברתי של נשים ולהגן על כבודן האנושי". שכן מאמרו של הרשקוביץ הוא דוגמא ומופת לשזירה של טיעונים מוכרים עד זרא, שמועלים שוב ושוב על ידי גברים מבוהלים כדי להגן על מה שנותר מהפריווילגיות הפטריארכליות שלהם.
טיעונו הראשון הוא, "שלא הכל שפיט, ויש תחומים שצריך לתת למשפחה לנהל בעצמה, בלי להכניס את המדינה לחדר המיטות". אבל אין שום קשר בין הצעת החוק שנועדה למנוע אלימות כלכלית, לבין כניסה לחדרי המיטות שלנו; דבר החקיקה המוצע מתייחס אך ורק לפעילות כלכלית, כלומר לחשבונות הבנק ולזכויות בנכסים. יש מקרים שבהם ראוי וצודק שהמשפט ייכנס לחדר השינה: למנוע אונס, תקיפה, גילוי עריות ושאר זוועות שיכולות להתרחש שם. אבל הצעת החוק הנדונה פשוט אינה עוסקת בנושאים אלה. מעניין מה גורם להרשקוביץ לראות מיטות ותשמיש כשהמחוקקים מדברים במפורש בשטרות ובחפצים.
"מלבד זאת", מכריז הכותב, "החוקים הקיימים נותנים מענה למרבית הסוגיות שהחוק הזה מנסה לענות עליהן". טיעון זה הועלה גם נגד חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, וכפי שלא היה נכון שם, כך איננו נכון גם כאן. הרשקוביץ מדגים: "אם החניקה הכלכלית מלוּוה באיומים, יש מענה בחוק למניעת הטרדה מאיימת, שנותן לבית המשפט שיקול דעת נרחב. אם מעשיו של מי מהצדדים מלוּוים באלימות מילולית או פיזית — לכך נועד החוק למניעת אלימות במשפחה". יפה, אבל מה כאשר האלימות הכלכלית אינה מלווה לא באיום מפורש ולא באלימות מילולית או פיזית?
דבר החקיקה הנדון מכוון בראש ובראשונה למקרים שבהם האלימות הכלכלית איננה מלווה לא באיומים מפורשים ולא באלימות פיזית או מילולית. מטרתו להבהיר ששליטה כלכלית קיצונית, הפוגעת באוטונומיה הכלכלית של בת (או בן) משפחה, מהווה היא עצמה סוג של אלימות שהחברה והמשפט אינם מוכנים לסבול.
מטרת התיקון המוצע היא קודם כל דקלרטיבית: להכריז שיש דבר כזה, "אלימות כלכלית", ולהסביר מהו; להצהיר שהתנהלות כלכלית יכולה להוות אלימות גם אם היא אינה כרוכה בסוגי אלימות מוכרים יותר (כמו אלימות פיזית); להבהיר שאלימות כלכלית מזיקה ואסורה; לפרש שהאיסור על התנהלות אלימה במשפחה חל גם על אלימות כלכלית.
הצהרות אלה חשובות מאוד, הן למי שסובלות מאלימות כלכלית (בדרך כלל אלה נשים), והן לסובבים ולסובבות אותן. נשים רבות מקבלות בהכנעה לאורך שנים שליטה כלכלית בלתי נסבלת, מתוך מחשבה ש"ככה זה כשמתחתנים"; שאם בן הזוג הוא ש קמצן או "חולה שליטה" אין מה לעשות, ואשה צריכה להשלים וללמוד לחיות עם זה. אותן נשים לא מעלות על הדעת שמה שהן חוות זוהה ומוכר כסוג של טרור, ושהחיים תחת משטר כזה גורם להן (ולילדיהן) נזקים נפשיים עמוקים. אין להן מושג שזכותן לדרוש הגנה מן המדינה והפסקה של השליטה הדכאנית. בדרך כלל הן פונות לעזרה או לייעוץ רק כשהאלימות הכלכלית גולשת למכות פיזיות, ורק אז הן מתוודעות לכך שנשללו מהן זכויות יסוד בסיסיות ושאסור לאיש למנוע מהן את האוטונומיה הכלכלית שכל בגיר זכאי לה.
נתעכב רגע נוסף על טיעונו של הרשקוביץ, ש"אם מעשיו של מי מהצדדים מלוּוים באלימות מילולית או פיזית — לכך נועד החוק למניעת אלימות במשפחה". מן הדברים משתמע שאלימות פיזית ומילולית, בשונה מזו הכלכלית שאינה ראויה לטיפול משפטי, כבר מוסדרות שתיהן בחוק למניעת אלימות במשפחה.
אבל למעשה, הצעת החוק שהרשקוביץ תוקף מציעה להוסיף כמה סעיפים מבארים ומרחיבים לחוק למניעת אלימות במשפחה. חוק זה, משנת 1991, נועד למנוע כל סוג של אלימות במשפחה: פיזית, מילולית, או כלכלית. שניים מסעיפי החוק מפורשות באלימות כלכלית.
סעיף 2א(3) לחוק קובע כבר 30 שנה, שבית המשפט רשאי לתת צו האוסר על אדם "לפעול בכל דרך המונעת או המקשה על שימוש בנכס המשמש כדין את בן משפחתו". כלומר, הסעיף מסמיך את בית המשפט מאז ומעולם לפעול בכל דרך כדי למנוע אלימות כלכלית שבן משפחה מפעיל על בן משפחה אחר ביחס לנכס כלשהו. הצעת החוק שעל הפרק כיום מציעה להרחיב את ההוראה הזו, להדגישה ולפרטה, להבהיר שמדובר לא רק בנכס חומרי, אלא גם בממון.
סעיף 3(ג) לחוק מתיר לבית המשפט להוציא צו הגנה מפני בן משפחה ש"התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו". במלים פשוטות: הסעיף (שתוקן בשנת 1997) מאפשר במתכונתו הנוכחית להוציא צו הגנה, בין השאר, כאשר בן משפחה מפעיל אלימות כלכלית על בן משפחה אחר, באופן המשבש את יכולתו של הקרבן להתנהל בחיי היום יום באוטונומיה כלכלית. התיקון המוצע, הנדון כיום, מפרט הוראה ותיקה זו, מדגיש אותה, ומכנה חלק מן ההתנהגויות הנופלות ברשתה בשם המפורש, "אלימות כלכלית". הפירוט והשיום נועדו להעלות מודעות ולהגביר את השימוש בחוק.
האם מודע הרשקוביץ לחוק הנוהג היום בתחום מומחיותו, וללשון ההצעה שאותה הוא תוקף? ניסוחיו מעוררים חשש כבד, המתחדד לנוכח טיעונו הבא: "מנסחי החוק [המוצע] דורשים מבית המשפט לשפוט על בסיס סובייקטיבי ולא אובייקטיבי". לא היה ולא נברא ואף משל לא היה. סרק.
טענתו הבאה של הכותב היא החביבה ביותר על המפחידים לדורותיהם: "החוק יעמיס על בתי המשפט תביעות ששופטים לא יֵדעו איך להתמודד אִתן, ובפועל ירסק את המערכת המשפחתית והמשפטית". למה שבתי המשפט לא יידעו איך להתמודד עמן? איך בדיוק ירסק התיקון לחוק גם את מערכת המשפט וגם את המערכת המשפחתית? רק להרשקוביץ פתרונים.
בשלב זה מחדש הכותב בטענה מופרכת שטרם נתקלתי בה: "החוק גם מנותק מהפרקטיקה של עורכי הדין בדיני משפחה". אבל במטותא, ממתי צריך חוק להתאים את עצמו לפרקטיקה של עורכי הדין בדיני משפחה? לתומי סברתי, שתפקיד הרשות המחוקקת להכריז בחקיקה מהם ערכי החברה המוגנים (למשל כבוד האדם וחירותו בהקשר של אוטונומיה כלכלית), ולפרט כיצד תגן עליהם המדינה באמצעות הוראות החוק. חשבתי שעל עורכי הדין, אפילו בתחום דיני המשפחה, להתאים את הפרקטיקה שלהם לחקיקה.
הטיעון הפטריארכלי המעצבן ביותר הוא זה שאצל הרשקוביץ מנוסח כך: "יש משפחות לא מעטות, שחלק גדול מההחלטות הכלכליות בהן מתקבלות אצל אחד מבני הזוג. לרוב זה קורה מפני שלבן הזוג השני דווקא נוח במצב הזה". כלומר: מה לכם לשתול במוחן של נשים רעיונות פמיניסטיים מתסיסים, כשהן בוחרות במצבן התלותי, המוחלש, ושמחות בו? עייפתי מלכבד את העיוורון הגלום בטענה זו. הלאה.
הרשקוביץ ממשיך בעזרת טיעונים שנועדו לזרות חול בעיני הקוראים: "הכלל הראשון שיועצים כלכליים מייעצים למשפחה שבאה להיוועץ כיצד להתנהל טוב יותר, הוא לבטל את כרטיסי האשראי ולהתנהל במזומן. האם החלטה כזאת תצטרך מעתה ואילך להיות מלוּוה בהחתמת הצדדים על הסכם משפטי שימנע טענה עתידית של אלימות כלכלית"?
מבלבל? לא, פשוט: אם בני המשפחה בוחרים מרצונם החופשי לקבל את עצותיהם של היועצים הכלכליים הממליצים לוותר על כרטיסי האשראי, לא מתעוררת שאלה של אלימות כלכלית. אם אחד מבני המשפחה כופה זאת בכוחניות מתמשכת על זולתו — זוהי אלימות כלכלית פסולה, גם אם הוא כופה המלצות של "יועצים כלכליים".
שום טיעון דמגוגי איננו שלם בלי הסחת הדעת המתעתעת המתהדרת בהיפוך מגדרי.לכן הרשקוביץ מציג בפנינו את בן הזוג ש"רגיל להחליף אופנוע אחת לשלוש שנים, ושוב באה העת… והנה, מאחר שהוא אינו עובד, אשתו אינה מסכימה להוצאות האלה, שבעיניה הן מותרות. מנסחי החוק למניעת אלימות כלכלית מציעים כי דינו של מי שעובר על החוק יהיה שלוש שנים. היעלה על הדעת שמפני שהאשה סירבה לאפשר לבן זוגה להוציא כספים על אופנוע או על טיסה, היא תיכנס לכלא?"
כידוע היטב, אפילו להרשקוביץ, אלימות כלכלית מופעלת בדרך כלל על ידי גברים, המשתלטים על רכוש המשפחה ושולטים בנשותיהם באמצעות פיקוח נוקשה על כל אגורה שהן צריכות להוציא. אבל כמובן, גם במקרה שבו אישה משליטה את רצונה בכוחניות מתמשכת על בן זוגה, ממש כמו במקרה שבו אדם נשך כלב, צריך לבדוק אם פרטי המקרה מכוננים אלימות כלכלית כהגדרתה בחקיקה, ואם כן — ודאי שיש למנוע אותה.
כדי לבחון את ההתנהגות שהרשקוביץ מציג למול הוראת החוק המוצעת, יש לצטטאת לשון הצעת החוק — דבר שהכותב כמובן נמנע מלעשות, כי הטקסט המפורש ישמוט את הקרקע מתחת לטענותיו ויציגן ככלי ריק.
הצעת החוק הנדונה מציעה להגדיר אלימות כלכלית כ"התנהגות מתמשכת של אדם כלפי בן זוגו, תוך הטלת אימה, הפעלת כפייה או הפעלת שליטה עליו, המתבטאת באחת או יותר מאלה: 1. הכבדה על בן הזוג להתנהל עצמאית כלכלית, למשל באמצעות יציאה לעבודה או פתיחת חשבון בנק; 2. הסתרת נכס או יצירת קושי להשתמש בו, כולל כרטיס אשראי; 3. מניעת ניהול סביר ותקין של חיי בן הזוג, בדרך של שליטה בהתנהלותו הכלכלית בחיי היום יום".
אם האשה בדוגמה של הרשקוביץ מטילה אימה על בן זוגה לאורך זמן, ואם רצונו לקנות אופנוע חדש ולטוס לחו"ל הם התנהלות "תקינה וסבירה" בתקופה שבה הוא מובטל, אזי כן, האשה נוקטת אלימות כלכלית והצעת החוק מציעה סעד ראוי לבן הזוג. אם לא — זוהי דוגמא שאינה נוגעת לעניין.
בשונה ממה שהרשקוביץ טוען, הצעת החוק אינה מציעה להשליך את האשה האכזרית לכלא לשלוש שנים: התיקון המוצע מתיר לבית המשפט להוציא צו לשישה חודשים, ולהאריכו לכל היותר פעמיים, עד תקופה של שנתיים. צו שיפוטי כזה אינו שולל את חירותה של בת הזוג הרעה, אלא מחייב אותה להפסיק להטיל טרור ולהשתרר על בן זוגה. זה הכל.
לסיום, הרשקוביץ נוקט בשיטת "כן, אבל": "יש נשים שסובלות מאלימות כלכלית, פיזית ונפשית", הוא כותב, אבל לא הצעת החוק הנוכחית היא שתושיע אותן. אילו הציע תיקונים להצעת החוק, אפשר היה להתייחס לנקודה זו ברצינות. אבל כצפוי, הצעה כאלה — אַין. לכן נסכם ונאמר: יש נשים שסובלות מאלימות כלכלית, וטוב שהחוק למניעת אלימות במשפחה יפרט באופן ברור ומדויק יותר מהי אלימות כלכלית ומהן התרופות שבתי המשפט מוסמכים להציע לה. ומן המתנגדים לחקיקה ההוגנת הזו נבקש שיחדשו את מלאי הטיעונים ויאתגרו אותנו יותר.