ביום ה' (17.1.08) התבשרנו על ההכרעה המשפטית בתיקו של דוד שמיר, הפסיכיאטר שפנה לאיראן ולחמאס בנסיון למכור סודות מדינה עבור כסף. בית המשפט, כך דיווחה התקשורת, קיבל את עסקת הטיעון שנחתמה בין הנאשם והמדינה, והשית על שמיר חמש שנות מאסר. בכתב הגנתו, מתברר, טען שמיר כי עשה את מעשהו בשל התפוררותה של החברה הישראלית. הוא הגיע למסקנה שההתפוררות הפנימית תוביל לחורבן, והחליט למלט את נפשו ונפשות משפחתו הקרובה: הוריו ניצולי השואה, אשתו וילדיו. הוא ביקש דרך להשיג סכום כסף משמעותי שיאפשר לו להעביר את משפחתו למדינה בטוחה, בה יוכלו לחיות ולא למות. מכירת סודות לאיראן ולחמאס נראתה לו דרך יעילה להשגת הכסף. בפסק דינם, מתברר, כתבו השופטים שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של הנאשם. הם סברו כי הוא מנותק מן המציאות. שתפיסת המציאות שלו הזויה.
 
מעשהו של דוד שמיר הוא ללא ספק מן הקיצוניים שנתוודענו אליהם. אך הוא סימפטומטי. כסימפטום – אף אם חריג – לישראליות בת הזמן, הוא ראוי לבחינה מעמיקה וניתוח יסודי. הוא עצוב, במסר שהוא משדר על מצב הנפש של חלקנו – ואולי לא מעטים. הנכונות של אחד מאיתנו למכור את כולנו ל"נאצים" כדי להנצל, הוא וקרוביו, ממה שנתפס כגיהנום שעלול להתפרץ כל רגע, מעידה כאלף עדים על המתח, החרדה, חוסר הבטחון הקיומיים; על הדי העבר הממשיכים להדהד בראשנו ולצבוע את ההווה כאן בצבעי ה"אז" וה"שם". דוד שמיר הוא הצבר, היהודי החדש, יפה הבלורית והתואר; הוא גילומו הממשי של אורי המיתולוגי של משה שמיר, זה שנולד מן הים. כמה אירוני ש"אורי" זה נולד הישר מאושוויץ, וחרדת השואה מביאה אותו לנהוג כקאפו. כמה מבעית כי לא השכלנו ליצור מציאות אחרת, שאינה מחזירה את אימי השואה. כי לא השכלנו לטפל בטראומה ובגלגוליה. מבעית, מדליק נורות, מצלצל בפעמונים. 
 
אך אודה שמה שהדאיג אותי במיוחד היה דווקא חוסר ההבנה עליה הצהיר בית המשפט. היתכן שבית המשפט בישראל כה מנותק מן המציאות עד שאינו מסוגל להבינה כשהיא נעמדת מולו במלוא עצמתה? איזו מידה של הדחקה נדרשת כדי לחיות כאן ב"שפיות" ולנהל את מערכות החוק והצדק של המדינה? חשבתי שאולי ראוי לשלוח לבית המשפט – ולנו כולנו, המנסים להתנהל ב"שפיות" ו"לא להבין" – את דברי ההסבר לכתב ההגנה של דוד שמיר, שכתבה שרת החוץ של מדינת ישראל (ציפי לבני) והגישה כשי לנשיא ארצות הברית סביב ביקורו ביד ושם:
 
"להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה- בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר ששה מליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיווי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהשבע בעיקר שלא לשכוח".
 
עם כל השוני  במסקנותיהם האישיות, האופרטיביות, דוד שמיר וציפי ליבני מבטאים מצוקה אחת. תסמונת פוסט טראומטית אחת. נפוצה. משתקת. מבעיתה. מחמיצת לב. לא מפתיעה. לא בלתי ידועה או בלתי צפויה. אך עדיין, גם כיום, לא מספיק מטופלת. פוסט טראומה שלאורה ומתוכה רבים מקרבנו – הנורמטיבים והחריגים כאחד – קוראים וקוראות את המציאות, חולמים וחולמות את ביעותי הלילה, פועלים ופועלות ביחד ולחוד.
 
תסמונת פוסט טראומטית היא עצובה. היא לא מבישה. היא לא מטילה על בעליה אשמה. אבל היא בעיה. בעיה שצריך לטפל בה. צריך להכיר בה, לאוורר, לדון, להתמודד. צריך לראות איך היא משפיעה על חיי היום יום – ועל הההחלטות הרות הגורל. איך היא מנהלת את המנהיגים הנורמטיביים ביותר – ואת אנשי בריאות הנפש הפועלים באופן החריג ביותר. איך היא יוצרת לכידות – ובגידה; שייכות – ובריחה; התבצרות – ונטישה. "חוסר ההבנה" של בית המשפט מפחידה אותי. זו המציאות שלנו. כדאי לראות אותה ולהבין, כדי שאפשר יהיה להתמודד ולשנות. רק אחרי הרבה הרבה הכרה ועבודה, אולי שנים, אולי דורות, נוכל להיות אנשים שמורשת השואה לא דוחפת אותנו לנוס כל עוד נפשנו בנו על חשבון כל הסובבים  (שמיר) – ולא כובלת אותנו בקיום הסובב כולו סביב הנסיון להבין, לחזור לשם, להנחיל, להציל, למנוע את הפעם הבאה (לבני). אחד הדברים היפים ומכמירי הלב ביותר בציונות היה השאיפה לנורמליות. אבל זו לא תבוא לבד. לא מהים. לא מהאויר. רק בעבודה קשה, כפי שידעו "דור הנפילים" (ראו א.ד. גורדון), ואנחנו שכחנו. 

(את מכתבה של לבני לבוש מצאתי במאמרו המעניין של דורון רוזנבלום במוסף הארץ מיום 19.1.2008 "טקסט ופשרו". מובן שלבני כתבה את מכתבה לבוש בלי כל קשר לכתב הגנתו של דוד שמיר).