המאבק הפוליטי-התרבותי הדרמטי המתחולל בפולין מעניין דיו כשלעצמו. אבל אדם קרוב אצל עצמו, ולכן הנעשה בפולין מעניין שבעתיים, מכיוון שניתן לראות בו מעין בבואה של מתרחש כאן אצלנו. ולעיתים התבוננות בזולת מאפשרת ראיה צלולה יותר של עצמנו.
מן המפורסמות שהשלטון בפולין הולך ומקצין באידיאולוגיה הימנית, הלאומנית, הבדלנית שלו. שרכיב מרכזי בלאומנות שלו הוא קורבנוּת לאומית שמוצגת כמי שמנקה את פולין מכל אחריות להתנהגויות בעייתיות. השלטון מתרחק ממדינות אירופה הליברליות, מסית נגד "אחרים", מאדיר את הכבוד הלאומי גם בחקיקה, קורא תגר על עצמאותה של הרשות השופטת ומצר את צעדיה, מעודד ילודה ודפוסי משפחה מסורתיים, מסכל את התקדמותן של נשים בדרך לשוויון זכויות, ואפילו כופה הדתה (למשל על ידי איסור — בינתיים חלקי — של פתיחת עסקים בימי ראשון).
מנגד ניצב מעמד ביניים משכיל, המרוכז בעיקר בערים הגדולות שבראשן גדיינסק וורוצלב. ציבור זה כמה לחופש אישי מן הסוג שנהנים ממנו אזרחי מדינות המערב באיחוד האירופי. מצולק עדיין מן הזיכרון הטראומטי של האוטוריטטיביות הסובייטית, שכללה שליטה הדוקה בכל תחומי החיים, שטיפת מוח ומחסור כלכלי, ציבור זה מגיב בחריפות לסימנים המדאיגים של הידוק האחיזה השלטונית, ואינו מתנחם בכך שהפעם השלטון הפולשני הוא ימני לאומני (במושגיו של ישעיהו ברלין: פולנים אלה מקדשים את "החירות השלילית", ואינם מתפתים ל"חירות חיובית" קולקטיבית המצמצמת את זו "השלילית" האישית). הפולנים הללו סולדים מן השיח הקורבני, המסתגר, המתלהם של ממשלתם, ומפגינים בהמוניהם להבעת תמיכה במערכת המשפט, בזכויות נשים, בחופש מדת.
המחשה מכבדת לשתי השקפות העולם הללו, שחורגת מעבר לפלקטיות הצפויה ומוסיפה להן עומק ומורכבות, אפשר למצוא בשני מוזיאונים חדשים שהוקמו בשנים האחרונות בעיר הצפונית גדיינסק. עיר הנמל גדיינסק נהנית ממקום מיוחד באתוס הפולני. הסירוב הפולני לדרישתה של גרמניה הנאצית לספח את העיר הביא לתקיפה הגרמנית את גדיינסק ב-1 בספטמבר, 1939, ולפרוץ מלחמת העולם השנייה. שלושה עשורים מאוחר יותר, האיגודים המקצועיים של מספנות העיר הרימו את נס ההתקוממות נגד שלטון הבובות שכפו הסובייטים; הם גייסו את הסולידריות הכל-פולנית, והובילו את המהלך הקשה והממושך שהסתיים בקריסת ברית המועצות ונפילת חומת ברלין לפני שלושים שנה.
מוזיאון מלחמת העולם השנייה הוקם בגדיינסק על ידי ממשלת פולין, והוא המרשים והחזק מסוגו שראיתי במקום כלשהו בעולם. בעזרת תצוגות אור קוליות אינטראקטיביות המוזיאון מקים לחיים את העולם שקדם למלחמה, את זוועות הקרבות והפגיעה באוכלוסיה האזרחית, ואת ההרס המחריד שנותר בתום סחרור הטירוף. מוצגים פיזיים משולבים עם סרטים והעמדות אמנותיות מרשימות, ויחדיו הם מעבירים ידע ותובנות ומעוררים חוויות עזות ומטלטלות.
הנרטיב שהמוזיאון משרטט בהיר וחזק: פולין היתה כלואה מאז ומעולם בין שתי מעצמות חזקות, תוקפניות, טוטליטריות ואכזריות — רוסיה במזרח וגרמניה במערב — שתמיד ניסו לנגוס באדמתה ולשעבד את אזרחיה. ערב מלחמת העולם השנייה חברו רוסיה הסובייטית וגרמניה הנאצית (בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב הידוע לשמצה) כדי לתקוף את פולין משני עבריה ולחלק אותה ביניהן (כפי שרוסיה הצארית ופרוסיה כבר עשו בעבר). פולין היתה המדינה הראשונה שלחמה נגד התוקפנות הנאצית וזו הסובייטית גם יחד במאבק הרואי על חירותה. גם כשהובסה, בכוחות גדולים לאין שיעור משלה, ואוכלוסייתה האזרחית עונתה באכזריות מחרידה, רוחה לא נשברה, וחייליה הצטרפו לכוחותיהן של שאר מדינות החופש ולחמו בגבורה בכל החזיתות. אך משהושג — בעזרתם — הניצחון על הנאציזם, ארצות הברית, בריטניה וצרפת בגדו בפולנים שלחמו לצידם לכל אורך הדרך: הן נטשו והפקירו את פולין לשלטונה הדכאני של ברית המועצות.
בנרטיב זה, פולין לחמה באומץ על חירותה, סייעה למדינות שלחמו בטוטליטריות והביסוה, ובכל זאת קוּרבנה על ידי כל הסובבים אותה. גרמניה, רוסיה, ארצות הברית, אנגליה וצרפת — כולן אשמות כלפי פולין לדראון עולם בתוקפנות, התאכזרות, דיכוי ובגידה. הפגיעה הקשה בפולין — במדינה ובאוכלוסייתה — היתה כה עמוקה וטראומטית, שקשה לבוא חשבון עם פולנים, שבדרך כלל נהגו באצילות, אך לפעמים נשברו ונתנו לסבל לדחוף אותם להתנהגויות מכוערות.
נרטיב זה מתיישב היטב עם המציאות ההיסטורית, אך הוא אינו בלעדי. הנרטיב האלטרנטיבי, זה של הציבור הפולני הליברלי, מתבהר במוזיאון סולידריות, שהוקם על ידי עיריית גדיינסק לציון מאבקם של האיגודים המקצועיים למען החירות. מוזיאון זה מתמקד בתעוזה של עובדי המספנות של גדיינסק, שהחליטו לעמוד על זכויותיהם הבסיסיות ולצאת נגד השלטון הדכאני שמשל בפולין בשירות ברית המועצות. עובדי המספנות, שבחרו בלך ולנסה כמנהיגם, סרבו להכנע לטרור ולהפחדה שהופעלו על ידי השלטונות; הם עמדו נחושים, כדוד מול גלית, כשלצדם רק צדקת מאבקם לחופש וכבוד האדם.
נרטיב זה מדגיש שאומץ לבם של עובדי המספנות עורר סולידריות רחבה, והפיח בקרב הפולנים את רוח החופש והגבורה שמפעמת בהם מאז ומעולם. מלוכדים בצדקתם, הם לא נכנעו נוכח המשטר הצבאי שהוטל על פולין, מעצרים, גזירות כלכליות וטרור ממוסד. הם עודדו את תנועות המחאה והשחרור בשאר מדינות מזרח אירופה ומרכזה, ושאבו עידוד מן התמיכה שקיבלו מאנשים ותנועות בכל רחבי העולם. לאחר יותר מעשור של התקוממות ומאבק, הם הביאו לנפילת שלטון הדיכוי הסובייטי על כל גרורותיו, והשיגו את החופש וזכויות האדם לפולין ולכל שכנותיה.
גם הנרטיב הזה עולה בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית. גם הוא הרואי ופטריוטי. אך אין בו דגש על בגידה וקרבנות, אלא על סולידריות חוצת גבולות סביב מאבק אמיץ לחירות וזכויות אדם. אין בו האשמת העולם ורחמים עצמיים, אלא שילוב ידיים עם כל כוחות החופש הפרוגרסיביים באשר הם, ושאיפה לשיתוף פעולה חובק כל. אין בו הסתגרות, אלא פתיחות אוניברסליסטית. חלקה האחרון של התצוגה במוזיאון הסולידריות מכיל את ההכרזה לכל באי עולם של עצרת האו"ם מן ה-10 בדצמבר, 1948; ההכרזה הקובעת את כבודו הסגולי של האדם כערך הליבה האוניברסלי, ואת משטר זכויות האדם הבינלאומי הנגזר ממנו. כל סעיפי ההכרזה מוצגים בשפות רבות, לרבות עברית.
שני המוזיאונים של גדיינסק עצמתיים ומעוררי התפעלות. שני הנרטיבים שהם מציגים אמיתיים. אך רוחות שונות מנשבות בהם: האחד פסימי, צופה פני רעות העבר ואחוז בכאב הקרבנוּת הפולנית כהצדקה מתמדת, ואילו האחר אופטימי, צופה פני תקוות העתיד, מאמין ברוחו העזה של האדם באשר הוא אדם.
גם הציונות הכילה מראשיתה פן אופטימי ופן פסימי, כפי שהראתה פנינה להב במאמרה החשוב. אפילו אחרי השואה, כשהיו מי שנשבעו לא לשכוח ולא לסלוח, היו לעומתם מי שהתעקשו לדבוק בחזון האחווה ובתקווה של בניית עולם טוב יותר לכל, בשילוב ידיים עם כל הכוחות הפרוגרסיביים. שלטון הימין הישראלי, כמו אחיו הפולני, משכיח את החזון האוניברסלי האופטימי ומלבה את רגשות הקרבנוּת והרחמים העצמיים אשר מפלגים, מבדלים, סוגרים, ומתרצים כל התנהגות לא ראויה. הגיע הזמן להשיב לתחייה את החזון הציוני של פתיחות, תקווה, הסולידריות ואחווה בין כל האנשים חפצי החיים והטוב. הפנים האופטימיים, צופי פני עתיד, הם פניה היפים של הציונות, כמו של הפולניות.