העיסוק הרציני בחשדות המועלים כנגד מרצה בחוג לסוציולוגיה בירושלים חשוב ומבורך. הסיפורים על אודות ההטרדות, הניצול, הטרור וההפחדה בחוג, מצד מספר מרצים כלפי סטודנטיות (ולא רק כלפיהן) מסתובבים כבר שנים, וטוב שיצאו החוצה אל הזירה הציבורית ואל זו המשפטית. הפרשות נחשפו תודות לאומץ לבה של אורטל בן דיין, סטודנטית ומתרגלת בחוג, שהעזה לכתוב על קשר מיני שמרצה (אחר) בחוג ניהל איתה, ועתה היא דורשת (בסיוע שדולת הנשים) שינוהל נגדו הליך משמעתי, ומביאה את הדברים אל הציבור באמצעי התקשורת.אני כבר הצגתי כאן ניתוח משפטי מפורט של הדברים, כמו גם "סיכום מצב" ביחס לשלושה ממרצי החוג. לא אחזור על הדברים, אלא אומר מספר מילים על ההקשר הרחב, שכן סיפורי החוג לסוציולוגיה אינם החריג, אלא החריג המעיד על הכלל, וכך יש להתייחס אליהם.
העיסוק הציבורי בחוג לסוציולוגיה חשוב בראש ובראשונה כי מדובר (לכאורה) בנפגעות רבות, שיש לעשות הכל כדי לאפשר להן להשתקם ולשקם את אמונן בעולם. יש לעודד אותן, לחזקן ולתמוך בהן, כדי שתוכלנה להעיד ואז לסגור את פרשת ההשפלה, ככל שהדבר ניתן. יחד עם זאת, כציבור, אין לתת למקרה הפרטי להאפיל על התמונה בכללותה. ניצול מרות מתמשך וכוחני כמו זה שנטען לו במקרה הנדון אינו מקרי; הוא תולדה של מספר בעיות שיטתיות, תפיסתיות ומבניות, המשותפות למרבית מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. מקרים כמו אלה שנחשפו עתה בחוג לסוציולוגיה התרחשו ומתרחשים בחוגים רבים במוסדות רבים ברחבי הארץ, וגם שם, כמו כאן, הנפגעות והנפגעים רבים, וכן גם המפחדים והשותקים. לכן הדיון הציבורי צריך לפרוץ מעבר לעניינו של מרצה מסויים ולהתייחס למבנה המערכתי וערכיו. השיח צריך להיות כולל, וכזה גם הפתרון.
בעיה ערכית שיטתית אחת היא ההפרדה בין "לימוד" במוסדות ההשכלה הגבוהה וחינוך ומחוייבות לערכים (מילים גסות). במסגרת דיונים שהתנהלו בחוג לסוציולוגיה בירושלים סביב הפרשיות שנחשפו, היו בין מרצי החוג שהבהירו לסטודנטים שמרצים לסוציולוגיה חייבים רק ללמד על שוויון מגדרי, הגינות וצדק; הם אינם מחוייבים להאמין בערכים אלה או להתנהל על פיהם. לפי גישה זו, מרצים הם "מעבירי חומר", ואין עליהם שום מחוייבות להחזיק בערכים כלשהם או לשמש דוגמא אישית משום סוג. מה שאיננו פלילי – מותר להם לעשות. גישה זו נשענת לדעת מרצים רבים על זכותם ל"חופש אקדמי", והיא רווחת ונפוצה מאוד בקרב מוסדות ההשכלה הגבוהה וסגליהם. אך זוהי עמדה אידאולוגית שמשחררת את המוסדות והסגלים מכל אחריות ערכית, אפילו כשמדובר בערכי יסוד כמו כבוד האדם, שוויון, חירות ויושרה; היא מאפשרת התנערות מתופעות של פגיעה וניצול.
נקודה מבנית בעייתית היא אופי הקשרים המקצועיים בין מרצים ותלמידיהם. יחסי מרצה-תלמיד במוסדות ההשכלה הגבוהה מקנים למרצים עצמה רבה ביחס לתלמידיהם, ובה בעת הם מעורפלים ולא שקופים. הפער בין מידת הכוח לבין העדר הפיקוח עליו גדל מתואר לתואר: ככל שסטודנט לומד לתואר מתקדם יותר – כך גדלה תלותו במרצה שלו, ובמקביל – גבולות היחסים ביניהם פחות ממוסדים. כך, הצלחתו של תלמיד לתואר שלישי תלויה כמעט לחלוטין בהערכתו ובתמיכתו של המרצה המנחה אותו, שכותב חוות דעת על התקדמותו, ממליץ עליו למלגות ולפרסים ומפעיל קולגות שיתנו לסטודנט הזדמנויות בכנסים ובפרסומים. אך גבולות המותר והאסור ביחסים אלה אינם ברורים, ואין מי שמפקח עליהם. מאליו יובן שתלות כה גדולה של הסטודנט, שאין בצידה מיסוד מסודר או פיקוח כלשהו של יחסיו עם המרצה, פותחת פתח לניצול לרעה.
נקודה שלישית, קשורה, היא יחסים אינטימיים בין מרצים וסטודנטיות שלהם. במרבית האוניברסיטאות האמריקאיות תקנוני המשמעת אוסרים יחסים כאלה לחלוטין. זאת משום שיחסים אינטימיים בין מרצים לסטודנטיות שלהם, גם כשאינם כרוכים בניצול בוטה ואלים של מרות, יוצרים רושם של קשר בין הצלחתן האקדמית של סטודנטיות ובין השירותים המיניים שהן מוכנות לספק. קשר זה יוצר דמורליזציה הן בקרב סטודנטיות, שלומדות שמיניותן חשובה יותר מאשר יכולותיהן המקצועיות, והן בקרב הסובבים, אשר חשים ששיקולים לא עניניים מקטינים את סיכוייהם לזכות בציונים טובים, בהמלצות, במלגות ובהתקדמות. במילים אחרות- יחסים כאלה יוצרים אוירה של שחיתות, חוסר אונים, ואבדן אמון בכללים הרשמיים. התופעה מולידה ציניות והתנכרות למערכת, כפי שקרה בחודשים האחרונים לתלמידי החוג לסוציולוגיה בירושלים.
בארץ מוסדות ההשכלה הגבוהה אינם אוסרים על יחסים אינטימיים בין מרצים וסטודנטיות, והנושא כלל אינו על סדר יומה של האקדמיה. במחלקות לא מעטות יחסים כאלה נתפסים כפרווילגיה של המרצים, כאמצעי להוכחת "גבריותם", וכ"עובדות החיים" שלא יעלה על הדעת לנסות לשנותן. משמעות הדבר היא שהאקדמיה הישראלית מאפשרת יחסים כאלה, על כל הרעות החולות הכרוכות בהם, ללא כל הגבלה.
הפרשה בחוג לסוציולוגיה בירושלים ממחישה היטב את הנזקים הקשים שעלולים להגרם עקב הבעיות המבניות שהוצגו, וצריכה להעלות אותם על סדר היום הציבורי. אך לכאמור, פני הכל יש לסייע לנפגעות להעיד בבטחה, ולאפשר למשטרה לרדת לחקר האמת. יש לקוות שהאוניברסיטה העברית, שלטענתן שתקה במשך שנים ועמדה מנגד, תשכיל להושיט להן עתה את ההגנה והעזרה שהן זקוקות להן. יש לעודד אותן, לחזק אותן, לתמוך בהן, ולעשות הכל שתוכלנה להעיד, להשיב לעצמן את כבודן העצמי, ולא לשלם מחירים יקרים מדי. מחירים יש תמיד ואין מכך מנוס; לנסות לשכנע אותן שאפשר לצאת ללא מחיר אינו ישר, ואינו נכון. אך מחירים אפשר וצריך למזער ככל שניתן, וזאת יש לדרוש מן האוניברסיטה שתעשה. המשטרה מצדה נראית נחושה להתייחס אל המתלוננות במלוא הרצינות, ללוותן ולהגן עליהן. (מובן שזהותן לא תחשף, ולא שופ פרט מזהה; החוק מגן על מתלוננות בעבירות מין מפני חשיפת זהות). עדותן של הנפגעות חשובה מאין כדוגמתה: היא לא רק תשחרר אותן מן הכניעה לטרור לפחד, אלא תקדם את הציבור כולו בהבנת נושא חשוב. העבודה הקשה, האומץ הציבורי והכאב הם שלהן; אבל המחוייבות כלפיהן היא של כולם.
(הדברים, בקיצור מה, התפרסמו בעיתון הארץ, המהדורה המודפסת.)
אגב, סיפור החשדות, התלונות והחקירה המשטרתית כבר כבר עושה לו כנפיים בעולם. מנקודת מבט של האקדמיה האמריקאית, עצם קיומם של יחסים אינטימיים בישראל בין מרצים ותלמידותיהם הוא בלתי נתפס.