עד ההודעה על מותו של אריק איינשטיין, אני לא חושבת שנתתי אי פעם את דעתי עד כמה חשובים לי שיריו. נכון, הוא הזמר היחיד שאני ממשיכה לחפש אלבומים ולקטים שלו בחנויות מוסיקה, בתקווה למצוא משהו חדש שיצא, שעוד אין לי; נכון, בנסיעה ארוכה באוטו – אלה הדיסקים שאני לוקחת להנעים את הדרך ולשיר איתם בקול; נכון, על נגן המוסיקה שלי יש יותר תקליטים שלו מאשר של כל אחד אחר; נכון, הוא אחר הזמרים היחידים שהלכתי לשמוע בהופעה חיה (לפני הרבה הרבה שנים…). אבל איכשהו, כל זה היה מובן מאליו. כי הקול שלו פשוט נפלא, והגיית העברית מקסימה, ומנעד השירים ששר חובק את כל שלבי חיי – מהשירים הרוסיים ששייכים לדור של סבא וסבתא ("תכול המטפחת, קורטוב של נחת"), דרך שירי עידן הפלמ"ח, ששייכים לדור של אבא ("לי כל גל נושא מזכרת, מן הבית מן החוף"), ועד שירי הרוק של שנות הששים והשבעים, שזה כבר כמעט הדור שלי ("אל אל אל יחזקאל"), ושירי ההתפרעות המאוחרים יותר ("ואיך נדע אם יש תקווה, שכשנבוא נמצא תשובה"), והשירים הנצחיים שקורעים את הנשמה ("שום דבר, באמת, רק טיפה לא שקט"). ובגלל שהוא תמיד היה שם, כמו השמש הים-תיכונית הנפלאה, שאני מקבלת אותה כמובנת מאליה – עד שאני מוצאת את עצמי בחורף אפרורי בארץ רחוקה.

אז כן, גם אני מבכה את הזמר בעל הקול שאין לו מתחרים, שדמותו בפוּלוֹוֶר סרוג ושיער ארוך זכורה לי מהטלוויזיה של שנות הילדות; שהצחיק אותי בחידון התנ"ך ובדמויות העולים המגיעות לחופי ארץ ישראל ומיד מסתובבות לשנוא ולתעב את הבאים בתור. מתחברת בהשתאות לאבל הקולקטיבי שאולי לא הוכרז בצפירת דומייה, אבל השתרר בתקשורת וברחובות שאני מכירה. קוראת בצמא את הניתוחים המנסים לפענח את מרכזיותו של האיש הביישן, המופנם הזה, שלא רצה לעלות על במות וסלד מהערצת הקהל. שוב ושוב נדונות השאלות: האם שיריו הם המכנה המשותף האחרון של ישראליות יפה שכולנו רצינו להאמין בה? האם היה חוט השני של פיסות החלום המשותף שלנו, שחלקנו מסרב להתעורר ממנו? האם היתה או לא היתה אי פעם אותה ארץ ישראל הישנה והטובה שאליה ערג בקול שאי אפשר לעמוד בפניו? ("קטן הוא ודל הוא חדרי, ואני בו שרוי ערירי").

 היתה ולא היתה. מי שזוכרים את המערבונים, עם סוסים ואקדחים בשחור לבן, שג'ון ווין היה אלופם הבלתי מעורער, יודעים שבמשך כארבעים שנה רצתה אמריקה לראות את עצמה בדמותם. במערבונים יש טובים ויש רעים ואי אפשר להתבלבל ביניהם; הטובים הם קהילתיים, מצפוניים, עובדים קשה, רוצים להפריח את השממה ולבנות חברה צודקת, והרעים רק רוצים להתעשר ולשלוט ולא משנה מי נפגע בדרך. הטובים נחלשים, והרעים כמעט גוברים עליהם. ואז קם גיבור, איש מתבודד ושתקן משולי החברה, וכמו דוד מול גולית, הוא לוקח על עצמו לצאת בידיים ריקות נגד הרעים ולהציל את הטובים החלשים. הוא נלחם כנגד כל הסיכויים, אבל בזכות המיומנות המקצועית וצדקת הדרך – מנצח. ואז מתעוררים הטובים, ומתחזקים, וממשיכים במשנה מרץ לעמול לטובת עולם טוב יותר.

 היה או לא היה? האם היה המערב האמיתי של המאה ה-19 שממה זרועת מתיישבים בעגלות, ואינדיאנים, ומחפשי זהב תאבי בצע, ובוקרים, ופורעי עול, וחיילים בכחול? כן ולא. היתה שממה, והיו מתישבים, והיו אינדיאנים ומחפשי זהב. אבל הטובים לא היו כל כך טובים, והאינדיאנים לא היו כל כך רעים, והגיבור לא תמיד ניצח, והקהילה לא תמיד התעוררה מחדש לבנות בית ספר במקום בית המרזח כדי להבטיח את העתיד. וככה גם אצלנו. היו חלומות, ואידיאלים, ומסירות, ונתינה, והקרבה – וגם אינטרסנטיות, וצרות עין, ואטימות נצלנית, וקהות רגשית. וכל אלה ישנם עדיין. והשירים המושרים בקולו של אריק אינשטיין, שנשמתו נופחת בהם רוח חיים, הם המערבונים שלנו, אותה מראה שאכן משקפת משהו ש(היה) קיים בנו – אך בגרסה ז'נרית נעימה למשמע. ועכשיו ג'ון ויין שלנו מת. ואנחנו יודעים שיום אחד המערבונים שלו הופכים לזיכרון של דור ותיק, ולצעירים כבר אין סבלנות לצפות בהם, כי הם איטיים כל כך, ובשחור לבן. וככה זה.

אבל כדי לא להישאר עם הנוסטלגיה והמלנכוליה, מילה יותר אקטואלית. "מציצים" היה מגולות הכותרת של עשייתם הקולנועית של אינשטיין ואורי זוהר. הוא היה לאיקון תרבותי שרבים ידעו בעל פה ותל אביב בחרה לקרוא על שמו חוף. אורי קליין מוצא בדמויותיהם של הגיבורים "מצ'ואיזם ישראלי חשוף ופגיע". כל שאני זוכרת מהסרט (שראיתי לפני עשורים ) הוא החיפצון האינסופי של נשים צעירות. "מסיבת חשק" חסרת גבולות של גברים ישראלים צעירים אשר צורכים נערות צעירות על חוף הים של תל אביב וחוגגים את חירותם חסרת האחריות או ההתחשבות. וכמובן, מה שמסייע להם, הוא היותו של אחד מהם זמר מפורסם. הסרט עורר בי קבס, ומעולם לא שבתי לראותו. אם חייהם של אינשטיין וזוהר אכן דמו במשהו ל"שוק הבשר" נטול האנושיות המוצג בסרט בעליצות ילדותית חסרת מעצורים – אין פלא ששניהם פרשו, בסופו של דבר, מן החברה, התרחקו, הסתגרו, ונעלמו. עצמה כזו של ניכור חייבת לתת את אותותיה גם במי שלכאורה הם ה"לוקחים".  פעם "חוטאים" היו מסתגרים במנזר; האם אינשטיין וזוהר הסתגרו בבתיהם? משום מה, המילים הרבות הנשפכות על חייו של אינשטיין לא מתייחסות להיבט זה. ודווקא יכול היה להיות מעניין לשמוע האם הסתגרותו של אינשטיין בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, קשורה באורח חיים קר מדי, מחפצן מדי, אינסטרומנטלי מדי, בתקופת "מציצים" ו"עיניים גדולות". הדיון לא יפגע בזכרו; הוא רק יוסיף לאותנטיות ולאמת של האיש. כי מה שהיה היה. ומודה ועוזב ירוחם.

 וגם שיר אחד ששר אינשטיין תמיד הטריד אותי. "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה". כלומר: אני לוטש בה עין בדרכה לתיכון. עוד כשהייתי בעצמי בדרך לתיכון, ולא הכרתי את הצירוף "אוביקט מיני", היה משהו בשיר הזה שהטריד אותי. ה-stalking מזיל הריר של הגבר הבוגר ביחס לנערה צעירה; הערגה הנוגה שלו, מלאת הרחמים העצמיים, ללוליטה, בת השכנים. הנהייה אחריה כשהיא עוברת מן הכיתה אל האוגדה, והפלישה – ולו במחשבה – אל פרטיותה המינית ("האם כבר מישהו פיתה, את המלכה של הכתה?"). אבל משפט אחד בשיר ראוי לתשומת לב מיוחדת: "היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע". וזה כל ההבדל. אגואיסטית, אינפנטילית, פתטית – תשוקתו של הגבר המבוגר לילדה השכנה נותרת בשיר פנטזיה בלתי ממומשת. כן, הוא מביע אותה במילים נוגות עם מנגינה כובשת לב, ואריק אינשטיין אף מזמר אותה בבריטון המרעיד את הנשמה. אבל הנערה עצמה לא יודעת ואף פעם לא תדע. הכמיהה נותרת במסגרת חופש המחשבה וחופש הביטוי; היא אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל, אינה מתממשת במעשים, שהיו עלולים להפוך לפגיעה נצלנית מצד גורם חזק יותר הגורמת נזק לצד החלש יותר.