לערב ראש השנה בחר עיתון מעריב לפרסם כתבה גדולה וצבעונית על תופעה חברתית מעניינת: גברים ישראלים מזדקנים (או נכים) המשתקעים בחוף תאילנדי, בו הם קונים בזיל הזול נשים מקומיות צעירות המספקות להם שירותי מין כאוות נפשם, כמו גם עיסויים, רחצות של כל חלקי הגוף וכל סוג של תפנוק גופני שניתן לדמיין. על פי הכתבה, הנשים צעירות, יפיפיות, כנועות,שקטות, צייתניות, מעניקות ללא היסוס כל שירות המבוקש מהן, והגברים הישראלים מאושרים בגן העדן הזה כפי שלא חלמו שניתן להיות. הם מדווחים על הצלחתם בגאווה, ומתירים לעיתון לפרסם את שמותיהם, לרבות זהותם המקצועית ותפקידיהם (לרוב בטרם פרשו לגימלאות). מעריב מגדיר אותם כ"אנשים מן הישוב", גברים סבירים ורגילים, שלקחו את חייהם בידיהם והחליטו להפיק מן החיים את מירב האושר שהם יכולים להציע. הכתב מציין אמנם כי ההתנהגות המתוארת עלולה לעורר כל מני ספקות מוסריים, ואולם מסביר כי הגברים אינם מטרידים את עצמם באלה. ההיפך: הם מודעים לכך שהנערות (לפעמים ילדות) מוכרות את עצמן כדי לקיים בני משפחה באיזורים מוכי עוני ורעב, ומבינים שכספם מסייע לתאילנדים רעבים לשרוד. אבל בעיקר, הם אינם מתעסקים עם ההיבטים שאינם קשורים ישירות לאינטראקציה הכלכלית בה הם מעורבים: הם משלמים כסף, מעט מאוד, ומקבלים בתמורה גופים נשיים נפלאים שמספקים את כל מאוויהם. משמע: הם עושים עסקה מצויינת, ופראייר מי שלא עושה כמוהם.
מזה מספר ימים שאני מסתובבת עם הכתבה הזו ומנסה לנסח מה בה מבעית כל כך. היבטים רבים של התופעה המתוארת הם, כמובן, מזוויעים: הקניה הצינית של חיי אדם, השימוש בהם למטרות צריכה עצמית, האנוכיות חסרת הגבולות, חוסר הבושה. יש גם היבטים מביכים: אפסותם של הגברים הללו, שאין להם מה להציע לבני אדם, ולכן הם משתמשים במשאב היחיד העומד לרשותם, כסף, וקונים לעצמם "תחליף-אנוש", כלומר יצורים אנושיים שהקריבו את עצמם למען משפחותיהם, והפכו את עצמם, בלית ברירה, לאובייקטים מיניים. אבל כל זה לא חדש, והוא גלוי וידוע ומוכר. בני אדם נמכרים גם ברחובותינו כאן במחיר אפסי, וצריכתם הפכה למובן מאליו שאין מהרהרים אחריו. בני אדם לצריכה. חומר מתכלה. אז מה בכל זאת מצמרר בסיפור הזה?
אני חושבת שמה שהכתב של מעריב מצליח להעביר הוא המקום המרכזי שקנה לעצמו בקרבנו הערך החברתי הישראלי החדש: הניצול. כי מה שבאמת מצמרר בכתבה הוא לא עצם השימוש בנשים כאובייקטים מיניים, אלא השתלבותה של פרקטיקה זו במובן-מאליו של הוויתנו הקבוצתית. קניית הנשים בתאילנד מוצגת בכתבה, בצדק, כרק עוד ביטוי למציאות החברתית בה הערך המנחה הוא מיקסום התועלת שכל פרט יכול להפיק מן ההון העומד לרשותו. בחברה הישראלית כיום, שם המשחק הוא לקנות בכספך כל מה שתצליח להשיג עבורו. נקודה. זהו. ללא כל מעצורים. ללא שכלול כללים מיושנים כמו "הגינות" או "התחשבות בזולת", או "דאגה", "אכפתיות", שלא לומר "אחריות" (כלפי בני אדם, פרטים וקבוצות, טבע, בעלי חיים), או "נכונות להקרבה". ללא קוים אדומים. ללא בושה. כבודו הסגולי של הזולת אינו מחסום או מעצור. הדרת-כבודך שלך אינה מאויימת על ידי התנהגות צרכנית בלתי מרוסנת. אז אם הצד השני "מוכן" למכור לך הכל ובזול – אתה קונה והרווחת. וזהו. זה בסדר גמור. זה "טבעי", "נורמאלי" ואפילו "טוב". ללא כל התייחסות למניעים שהביאו את הצד השני "למכור" במחיר התאבדות דברים שלא היה רוצה לוותר עליהם. ללא התייחסות לאנושיותו, למצבו, לצרכיו, למכאובו. "התחשבות", "ראיית הזולת" אינם רלבנטיים. השיקולים הם תועלתניים בלבד. החישוב הכלכלי החליף את השיקול המוסרי. אם אני רוצה לקנות והוא מוכן למכור – אז הכל בסדר, ואין מקום למחשבה נוספת על שום דבר אחר. אין מקום לביקורת של מרכיבים כמו יחסי הכוחות ביננו, חולשתו, או המבנה המערכתי שדחק אותו למקום בו אין לו ברירה אלא "למכור". ככה זה ביחסי העבודה. ככה זה בניצול המיני של כפופות (ואולי גם כפופים). ככה זה. וזה נהיה יותר ויותר ככה מיום ליום. כאילו לא יכול להיות אחרת. לכן אין לפלוני כל בעיה לפרסם ברבים את שמו ותמונתו כמי שקונה נשים צעירות בזיל הזול בחוף תאילנדי קסום: הוא פשוט עשה עסק טוב, ומי שלא עשה כמוהו – יצא פראייר.
השוויון החירות והאחוה הם ערכים יפים ונעלים שחשוב לשאוף אליהם בכל מקום ובכל זמן. אבל דומני שהחברה הישראלית הביאה את עצמה למקום בו העיסוק בכל אלה הוא קצת תלוש מן המציאות. הפערים החברתיים נתפסים כה מובנים מאליהם, שמושג השוויון איבד את משמעותו. איש אינו שואף, באמת לשוויון, אלא רק לעלות למקום טוב יותר בהיררכיה של חוסר השוויון. כמו באמריקה. וחירות? חירות שייכת למי שיש להם, זה ברור. ומי שאין להם – יש להם חירות "למכור" את עצמם בנזיד עדשים. כמו באמריקה. ולאיש אין בעיה עם זה. ו"אחוה" – איכשהו לא נראה לנו שערכי השוק, וניצול קיומי של החלשים קשור איכשהו באחווה האנושית. כל ישראל אחים גם כשהפערים מונצחים על ידי מנטליות של "השג ככל יכולתך על חשבון כל מי שאפשר". דומני שממקום נמוך כזה (שפעם קראו לו "סדום") צריך להתחיל מן המינימום. מן הצעד הראשון, שכבר מזמן אינו טריוויאלי. צריך להניף על נס את העמדה הערכית שכל בני האדם ניחנו באנושיות, והן זכאים, באופן מוחלט ואוניברסלי, להתחשבות בכבודם הסגולי. שלעולם אסור להתייחס לאדם אך ורק כאל אמצעי, אלא תמיד גם כאל מטרה. שמה שאפשר להשיג הוא לא בהכרח מוסרי, אם הוא בא על חשבון התחשבות בכבודו הסגולי הבסיסי של הזולת. ש"עסקה
טובה" היא מבישה ופסולה אם עלתה לזולת בכבודו הסגולי.
שתהיה שנה טובה.
(תודה לחיה ארז ששלחה לי את הכתבה ודחקה בי להתמודד איתה)