עוד זווית אחת לחשוב על השאלות: מה קרה לנו? היכן אנחנו? למה? איך הגענו לכאן?
 
כזכור, הנשיא האמריקאי קנדי הציע לבני ארצו לא לשאול “מה יכולה המדינה לעשות בשבילי?” אלא “מה אני יכול/ה לעשות עבור מדינתי?”
היום למדתי שהנשיא האמריקאי ריגן הציע “שיפור”: לא עוד “מה יכולה המדינה לעשות עבורי?”, אלא “מה אני יכול/ה לעשות עבור עצמי?”
ניסיתי לחשוב, אילו היו נשיאי ישראל או ראשי ממשלותיה נושאים נאומים בעלי משמעות ערכית כלשהי, איזו פרדיגמה מוסרית היו מציעים לנו?
דומה שהמנהיגים בני הדור הציוני, שאכן נשאו נאומים חוצבי להבות, דרש, כמו קנדי, שנשאל לא מה יכולה המדינה לעשות עבורינו האזרחים, אלא מה יכולים אנו לעשות עבורה. חיים ויצמן, זלמן שזר, בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק רבין.
המנהיגים בני הדור הצברי הצעיר, אילו טרחו לשאת דברים ערכיים, היה מטיף לנו בחום את גירסת רייגן: לא מה יכולה המדינה לעשות עבורי, אלא מה אני יכול/ה לעשות עבור עצמי. בנימן נתניהו, אהוד ברק. הם האמינו כי על כל אזרח לעשות לביתו – וכך עשו בעצמם, כדוגמא ומופת. בלי יותר מדי מילים: כשצריך להתעשר – מתעשרים…
והדור הנוכחי, מה היה הוא מורה לנו? משה קצב, אהוד אולמרט? אילו ידע לשאול, אולי היה דורש “אל תשאלו מה יכולה המדינה לעשות עבור אזרחיה, אלא מה היא יכולה לעשות עבור מנהיגיה!” המדינה – על אזרחיה, אזרחיותיה ומשאביה – בשירות המנהיגים. שלא רק עושים לביתם במקום לביתנו – אלא חומסים את ביתנו במצח נחושה בעבור ביתם.
 
בניסוחה זו של השאלה – התשובה פשוטה: עלינו למצוא אנשים ששואלים את השאלות הנכונות. הרי זה עתה תירגלנו שאלת שאלות חכמות ומרושעות ותמות ובלתי נשאלות – התרבות היהודית היא תרבות של שאלות: איך לשאול, מתי, עד כמה. השאלה היא בנפשנו. והרי חייבים להיות ביננו מי שיודעים לשאול…