הפגנה אחרי הפגנה אנו זועקים בכאב לשחרורם של החטופים הנמקים במנהרות עזה. הפגנה אחרי הפגנה אנחנו שותקים ולא זועקים נגד הטבח שהצבא הישראלי, שפועל בשמנו, מבצע באוכלוסיה של עזה. העדויות על הזוועות הן בלתי נתפסות: תמונת חמישה ילדיה של משפחה אחת שנספו בלילה אחד, כי טייסי חיל האויר לא היססו להפציץ בתי מגורים על תושביהם; גופותיהם של חמישה עשר פרמדיקים שנסעו באמבולנס שאורותיו דלוקים, נורו מטווח קצר ונקברו בקבר אחים, ככל הנראה על ידי חיילים ישראלים. מעשים מבעיתים. אבל שום דבר לא חודר וממוטט את השתיקה שלנו. בצעדה השבועית של מוצ"ש, בירושלים, מככר ציון לככר פריז, מהדהדת הקריאה "אל תגידו לא ידענו – פשעי עזה על כולנו". אבל בהגיענו לככר, לעצרת שמארגן מטה משפחות החטופים, אפילו לא אומרים "לא ידענו" – שותקים.
אי אפשר לדרוש את השבת החטופים בלי לדרוש את הפסקת הטבח באזרחי עזה. אם ערך החיים הוא נר לרגלינו – הוא כולל גם את ערך חייהם של העזתים; אי אפשר להבדיל בין דם לדם. לחמישה עשר הפרמדיקים העזתיים שהוצאו להורג יש ערך אנושי מלא וזכות לחיים בדיוק כמו לחטופים הישראלים. גם להם יש שמות, פנים, תכונות, חלומות, אנשים שאוהבים אותם. האכפתיות לגורלם של אלה – מחייבת אכפתיות גם לגורלם של אלה. ערך החיים הוא אוניברסלי; הוא אחד ואחיד לגבי כל אדם בכל מקום, בכל זמן, תמיד. ההתעלמות מערך חייהם של העזתים מעיבה על הדאגה לחיים של החטופים. אם איננו מזדעקים למען אלה – נפגעת זעקתנו למען אלה.
אפשר, כמובן, לדאוג לחטופים לא בגלל ערכם האנושי, אלא רק בגלל שהם "שלנו": אנשי שלומנו, קרובים ללבנו. אבל עמדה כזו מכשילה את המאבק. כי אם זה לגיטימי לדאוג רק ל"מקורבים", אז לגיטימי גם שראש הממשלה דואג למקורבים שלו, ומעדיף את טובתם של שרי ממשלתו, של יועציו ושלו עצמו על פני טובת החטופים (בעיניו, כפי שאמר, יועציו העצורים הם בני הערובה שיש להציל). אם זה לגיטימי לעצום עין נוכח דה-הומניזציה של אנשים מסוימים שאינם אנשי שלומנו – אז לגיטימי גם שהימין הקיצוני שבממשלת ישראל יעצום עין נוכח מצוקתם של החטופים. אם הדאגה לגורלם של אנשים ולרווחתם היא אישית, אז המאבק הוא על כוח: מי שיוכיח שיש לו יותר כוח, ויצליח לגבור על אחרים ולקפל אותם – יצליח לדאוג למקורבים לו, ויוסיף בכך לכוחו, למעמדו ולמוניטין שלו. ואם זה המאבק שאנו מנהלים, מאבק על כוח, אז בחרנו בעולם של מלחמת נצח, שבה כל האמצעים כשרים לקידום עצמי, ולזולת אין שום ערך אינהרנטי. זהו העולם שממשלת ישראל הנוכחית מאמינה בו ומקדמת. אם בחרנו בו – היא ניצחה.
אין זה צירוף מקרים שערכו המוחלט של האדם באשר הוא אדם, כבודו הסגולי של האדם, הוכרז כערך הליבה של האנושות אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. זה הערך שהמשטרים הפשיסטיים של המאה ה-20 קראו עליו תיגר וביטלו אותו בעולם החדש שהקימו. העולם הפשיסטי ביטל את המורשת ההומניסטית, לפיה לכל אדם יש ערך בזכות היותו אדם, ואת המורשת הדתית, לפיה לכל אדם יש ערך בזכות צלם האל הטבוע בו. הפשיזם קבע שלאדם אין ערך – אלא אם הוא משתייך לקבוצות השולטות, בעלות הכוח, שהוכרזו כ"עליונות". הוא שלל את ההכרה בערכה האוניברסלי של האנושיות, והחליף אותה בהענקת ערך שונה לבני אדם, על פי קרבתם להגמוניה השלטת. לאן הובילה הדה-הומניזציה הזו כולם יודעים.
אילו ניצח הפשיזם – האנושות היתה משמידה אנשים "חסרי ערך" (צוענים, יהודים, להט"ב, אנשים עם לקויות), משעבדת את "נחותי הערך" (למשל סלאבים), ומקדשת את ערכם של המיוחסים (הארים). לכן, כשהמדינות המנצחות הביסו את הפשיזם ואת תפיסת עולמו, הן קבעו שערך האדם, הכבוד האנושי הסגולי, הוא מוחלט, אוניברסלי, לא ניתן לערעור. הן הכריזו על כך באמנה על זכויות האדם משנת 1948, שנועדה לבטא את ניצחון ההומניזם ולהבטיח את עתיד האנושות. ישראל, כמובן, חתמה עליה. הישראלים של אותה תקופה הבינו היטב שהפרדה בין דם לדם משמעה שואה. בשנת 1992 ישראל אף חוקקה משהו מזה בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו.
ערך חיי החטופים הישראלים בעזה (כולל מי ששהו בישראל ואינם ישראלים) הוא מוחלט, ומחייב אותנו להתמיד בדרישה הבלתי מתפשרת ששחרורם יקדם לכל אינטרס אחר. באותו זמן, ערך חיי העזתים מוחלט אף הוא. כל אחת ואחד מהם זכאים לכך שישראל תתייחס בחרדת קודש לחייהם ולרווחתם. שטייסים ישראלים לא יהרגו אותם באדישות תוך הפצצת בתיהם, שחיילים ישראלים לא יוציאו אותם להורג, שההנהגה הישראלית לא תמנע מהם מים נקיים, אוכל ומחסה. שנתייחס אליהם כאל בני אדם. זהו אלף בית של הומניזם בסיסי.
בישראל של שנת 2025 אין מנהיגים שימתחו את הקווים האדומים וידרשו שנעמוד עליהם. ממשלת נתניהו המעין-פשיסטית אינה מכיר בערך האדם, לא של החטופים, לא של החיילים הישראלים, ובודאי לא של העזתים. ואין לנו הנהגה חלופית שתתייצב מולה ותייצג את הערך המוחלט של כולנו. לכן זה עלינו, אזרחיות ואזרחים, לזכור, להזכיר, להשמיע ולזעוק.