הימין המסוכן של עידן דונלד טרמפ פיתח והפיץ פרנויה היסטרית סביב המושג דיפ סטייט (deep state) ובעברית "המדינה העמוקה" או "מדינה בתוך מדינה". מדובר בתופעה של שירות ציבורי, צבאי או משפטי, שמקדם אג'נדות מעמדיות סקטוריאליות שלו ושל האליטה שאליה הוא משתייך, ומסכל את יכולתם של נבחרי הציבור לשלוט. הדרג המקצועי בעמדות הכוח הארגוניות (משפטנים, כלכלנים, אנשי צבא) משתלט, מאחורי הקלעים, על סדר היום ומושך בחוטי המדיניות לטובת עצמו. המדינה העמוקה פוגעת בזכותו של הציבור, הריבון, למשול בעצמו ובמדינתו באמצעות נבחריו ולקדם ערכים ומדיניות שהוא חפץ בהם. כך מתרוקנת הדמוקרטיה מתוכן.

אש הפרנויה סביב קיומה של מדינה עמוקה בישראל הוצתה על ידי פוליטיקאים ימנים, כחלק מהמסע לערעור מעמדם של בתי המשפט, הפרקליטות, המשטרה, וכלל הדרגים המקצועיים בשירות המדינה (שהפכו ל"פקידים", כמילת גנאי). כל מי שלא שירת בהכנעה טוטאלית ועיוורת את האינטרסים של הימין שבשלטון הוקע כדיפ סטייט חתרני ובוגדני. אין פלא שההסתה התפרצה ב–2016: המערכת השיפוטית, ביחד עם רשויות האכיפה והתביעה הועלו על המוקד בשל התעקשותן להחיל את שלטון החוק על ראש הממשלה, בנימין נתניהו. גם התקשורת הישראלית הואשמה בשותפות בקנוניה, ונעשה כל ניסיון אפשרי לשבור ולמוסס את עצמאותה. בשם אותה תיאוריית קונספירציה, ישראל כץ התנקש, כשר האוצר, בכלכלני משרדו. אמיר אוחנה כשר לביטחון פנים התאנה לצמרת המשטרה. ואיילת שקד כשרת משפטים הילכה אימים על שופטים, פרקליטים, ומשפטני משרד המשפטים (ע"ע דינה זילבר).

כמו במקרים רבים, גם כאן, הפוסל — במומו פוסל. דווקא מי שמתגוללים על משפטנים ואנשי מקצוע אחרים בשירות המדינה — הם אלה שמנצלים את כוחם המוסדי בתחבולות עורמה כדי לעקוף את הביקורת השיפוטית, וביחד אתה את שלטון החוק והדמוקרטיה. ואזכיר: שלטון החוק הוא שלטונן נטול הפניות של הנורמות שמחוקקת הרשות המחוקקת; הרשות שהריבון, כלומר אנחנו, הציבור, בוחר בה כדי לייצגו. במדינה מודרנית ששוררת בה הפרדת רשויות, תפקידה של מערכת המשפט לפרש את הנורמות הללו ולקבוע מה בדיוק משמעותן, ותפקיד הממשלה, כלומר הרשות המבצעת, ליישמן. כאשר הממשלה, שהיא החזקה בשלוש הרשויות, נוטלת לעצמה סמכויות יתר ומונעת מן הרשויות האחרות לממש את סמכויותיהן — מתעוררת סכנה לשלטון החוק ולדמוקרטיה, ואם היא עושה זאת בתחבולות, תוך ניצול לרעה של כוח מוסדי, ייתכן שאפשר לדבר על דיפ סטייט.

פסק דין של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון־גונן, מאיר התנהלות מסוכנת כזו של עובדי רשות האוכלוסין המשרתים את איילת שקד במקום את שלטון החוק ואותנו. מעשה שהיה כך היה. ב–16.3 הגיעו לשדה התעופה בן גוריון שני ילדים בני 14 ו-18. השניים, שחיו עם סבם וסבתם באוקראינה, נמלטו מאימי המלחמה והצליחו להגיע דרך פולין לישראל, שבה חיה אמם. מיד עם נחיתתם הודיעו אנשי רשות האוכלוסין לילדים שהם לא יוכלו להיכנס לישראל, ומנעו מהם ליצור קשר עם אמם, שחיכתה להם בשדה. הילדים הוחזקו בשדה שעות ארוכות ונצטוו לעלות על מטוס שישיבם לפולין ב–5:20 לפנות בוקר, בלי לפגוש את אמם.

למזלה של האם הנואשת, היא מצאה בשדה התעופה עורכי דין מתנדבים, שמגיעים לשדה ושוהים בו מסביב לשעון כדי לעזור לאנשים במצבה. עורכות הדין רונית מזרחי, נמרוד אביגאל וסער ענבר בן זאב הזדרזו להגיש ערר על החלטת רשות האוכלוסין לגרש את הילדים. הדיין אסף נועם, כדרכו, דחה את הערר, בלי לראות את הקטינים או לתת את דעתו על טובתם. ידו לא רעדה בשלחו אותם לבד לפולין שאין להם בה איש. עורכי הדין המתנדבים הורו לילדים לא לעלות למטוס, ובשעה שבע בבוקר כבר הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת הדיין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובקשה לצו ביניים שימנע את הגירוש.

כאן נכנסה לתמונה השופטת אגמון־גונן, שנתנה לילדים את צו הביניים, ודרשה מרשות האוכלוסין להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור. השופטת הציעה לרשות להתנהג באופן שעולה בקנה אחד עם זכויות היסוד במשפט הישראלי לקבל ייצוג משפטי ולהגיע לבית משפט, עם עקרון טובת הילד, ועם ערכי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. היא הציעה שכל עוד נמשכת המלחמה באוקראינה, רשות האוכלוסין תודיע, באוקראינית, לכל פליט שהגיע לישראל שהוא זכאי ליצור קשר עם גופי סיוע משפטי ולהגיש ערר על החלטת הרשות לגרשו. כדי שיוכל לממש את זכות הגשת הערר, השופטת הציעה שהרשות תיתן לכל פליט 48 שעות של חסד לפני שיגורש. ואם הגיע הערר לדיין אסף נועם ונדחה — הפליט יקבל 48 שעות נוספות לפנות לבית המשפט ולערער על דחיית הערר שלו. כך יובטחו שלטון החוק וזכויות האדם.

רשות האוכלוסין לא הזדרזה להגיב, ולבסוף הודיעה שהיא מסכימה שהילדים ייכנסו לישראל ויתאחדו בה עם אמם.

מי שאינם משפטנים עשויים לחשוב שזהו סוף טוב, ניצחון הצדק והאנושיות. אבל בדיוק כאן, בתשובה הלקונית שעוברת מתחת לרדאר של אנשים סבירים, מסתתרת המדינה העמוקה של משרד הפנים של איילת שקד. כי הרשות מבהירה, בעצם, לשופטת, שהיא מוותרת על גירוש שני הילדים הנדונים, ובכך סוגרת את התיק ומונעת מן השופטת לדרוש את החלתם של נהלים הומניים על כלל הפליטים.

המסר שהרשות שלחה לשופטת הוא זה: "לך יש סמכות (מכוח חוק היסוד וזכויות היסוד) לדרוש מאתנו להחיל נוהל הומני על המקרה המסוים שהגיע לפתחך. אנחנו, מצדנו, לא רוצים ולא מתכוונים להחיל נהלים כאלה אף פעם על אף אחד, ואין לנו שום כוונה לתת לך, כרשות שופטת, למלא את תפקידך, לפקח עלינו ואף לכפות עלינו לעשות מה שלדעתך החוק והצדק מחייבים. אז בכל פעם שיגיע אליך מקרה ואת תדרשי מאתנו להחיל נהלים הומניים — אנחנו נתקפל באותו מקרה, נביא לסגירת התיק, וכך נמשוך את השטיח מתחת ליכולתך לבצע את הפיקוח המשפטי שתפקידך לבצע". שימוש לרעה בכוח שלטוני? מישהו אמר דיפ סטייט?

זוהי אסטרטגיה נפוצה, שמשרד הפנים ומשרדים נוספים מרבים לנקוט כשאינם רוצים פיקוח של הרשות השופטת. כמו שופטים קודמים, גם אגמון־גונן חשפה את התחבולה הפסולה וחייבה את מרשם האוכלוסין לקבוע את הכללים שהציעה, שהולמים את כללי היסוד של מערכת המשפט הישראלית; שלא לדבר על צדק ואנושיות.

אבל, כידוע, שרת הפנים לא מעלה על דעתה לכבד את שלטון החוק. מבחינתה "משילות" משמעה כיפוף הנורמות כדי שיתיישרו עם האג'נדה שלה. וכמובן, תוך זעקות שבר על המדינה העמוקה שחותרת תחתיה. לכן הצעד הבא שעליו הכריזה המדינה העמוקה של שקד הוא העברת החתימה על הודעות הגירוש לידי פקיד אחר, באופן שיאפשר לה לנהל את הערעורים על עררים בירושלים, במקום בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אצל אגמון־גונן. השרה מקווה ששופטי ירושלים עמידים פחות בפני הדיפ סטייט שלה, ואולי הם אף משתפים אתו פעולה; הרי לשם כך מינתה אותם. יש לקוות שהיא תתבדה.

המאמר התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 13.5.2022