מבעד לשאון וההמולה שאופפים בימנו כל אירוע ציבורי, אני מבקשת לנקוט עמדה אישית פשוטה ובהירה: אין עילה טובה יותר לסטור לאדם מאשר כאשר הוא מאשים אותך כי אתה גרוע מן הנאצים, בכך שהם הרגו את הגוף ואילו אתה הורג את הנפש. למעשה, ההתבטאות היא לא רק זילות השואה והעלבת עובד ציבור, אלא גם הוצאת דיבה חמורה ביותר, שראוי להגיב עליה הן בתביעה אזרחית והן בפלילית, אם הדבר אפשרי. לא רק שאין עניין לציבור לנהל כאן חקירה פלילית נגד הסוטר, אלא שיש מקום לנהל חקירה פלילית וציבורית נגד התוקפן המילולי. ובאשר לסוטר: במשפט הפלילי קיימים מושגים כמו "קינטור" ו"אשם תורם". הקינטור מתייחס להמתה: כאשר אדם ממית את מי שקינטר אותו והוציאו מדעתו, וגם האדם הסביר בנעליו היה מתקנטר ויוצא מדעתו, אזי ההמתה אינה נחשבת רצח אלא הריגה בלבד. אין אמנם התייחסות מפורשת בחוק הפלילי לקינטור בהקשר של תקיפה (וסטירה היא תקיפה על פי חוק העונשין), אך אין ספק כי מה שעשה כאן יעקב כהן הוא קינטור ככל שקינטור יכול להיות קינטור. אילו הגיב דה-הרטוך על ידי הוצאת אקדח, וירה בו למוות – היתה זו, על פי חוק, הריגה ולא רצח. בדומה, ראוי שההתגרות הנפשעת תפחית מן התקיפה ותבטל את משמעותה הפלילית מכל וכל. במקביל, ההתגרות הנפשעת של כהן היא בבחינת "אשם תורם" שגרם להתנהגות האסורה, וכשלעצמי אני סבורה שהאשם התורם מגיע לכדי 100% מן האחריות. לכן אחריותו הפלילית של הסוטר יורדת לאפס.
 
מעבר לכך, במישור הציבורי ולא המשפטי, זוהי, כמובן, התבטאות שפלה, ירודה ומכוערת ככל שהתבטאות יכולה להיות. התוקפן המילולי יעקוב כהן אינו ראוי להיות חבר כנסת, ויש להוקיעו בכל לשון. לכל הפחות – יש להעמידו להליך משמעתי בתוך הכנסת ולהטיל עליו את העונש החמור ביותר שניתן.
 
כך בכלל, לגבי השימוש ב"את/ה גרוע/ה מהנאצים", וכך גם בפרט, כשחבר כנסת חרדי מטיח זאת בעובד ציבור (עם או בלי כיפה לראשו). חבר הכנסת אברהם רביץ, בן סיעתו של התוקפן כהן, הבהיר את הקשר הדברים באמרו "הפריץ לא אוהב שהיהודון אומר לו מה הוא חושב עליו". המגזרים החרדי והמתנחלי רואים בעצמם את "היהודי", ובנו – המדינה, אזרחיה ונציגיה – את "הפריץ". מאיתנו, "הפריץ", הם רוצים כסף (החרדים) וגיבוי צבאי (המתנחלים), וכל הדרכים כשרות, לרבות דרישה, אלימות, "תיחמון" ו"בילוף", כלומר – אלימות, שקר והונאה, גזל ורמאות. חברי הכנסת החרדים נהנים ממנעמי השלטון, אך ממשיכים לראות בעצמם את היהודי המסכן, הדפוק, המושפל, ובנו, מדינת ישראל, את האויב הצורר שיש להפיק ממנו את המירב ולהלחם בו. לכן הם מרשים לעצמם ללא בושה להאשים עובדי מדינה ישרי דרך ונקיי כפיים, העומדים על המשמר ומנסים לאכוף את שלטון החוק באנטישמיות רצחנית במימדים של רצח עם. ממש כשם שהעזו המתנחלים המנוולים בגוש קטיף לעטות טלאים צהובים ולהאשים חיילים ושוטרים וחיילות ושוטרות באותה האשמה ממש כאשר מילאו את תפקידם על פי חוק המדינה. כל שעשה דה-הרטוך היה למלא את תפקידו נאמנה, ולסרב להעביר כספי מדינה למוסדות שאינם עומדים בקריטריונים שנקבעו על ידי המדינה להעברת כספיה. האשמתו באנטישמיות ונאציזם בהקשר זה – זו ציניות שקשה להעלות על הדעת נבזית ושפלה ממנה. גם אלמלא היה בן של ניצולי שואה היתה זו חוצפה שאין כדוגמתה, וקל וחומר. יש גבול למה שאפשר לספוג מציבור שמרשה לעצמו לנכס לעצמו את היהדות ואת מורשת השואה. והגיע הזמן להציב את הגבול הזה ולהפסיק להתפתל.
 
שרת החינוך, שר המשפטים, חברי הכנסת הנאורים צריכים כולם להתייצב כאיש ואישה מאחורי עובד המדינה שעשה את מלאכתו נאמנה והותקף התקפה נפשעת על ידי מי שאינו ראוי להיות חבר כנסת בישראל. יש להפוך מיד את ההחלטה שלא להתיר לדה-הרטוך להכנס למשכן הכנסת, ולהעמיד את יעקב כהן לדין משמעתי – ורצוי גם למשפט בגין דיבה.