יצא לי לעבור את פרשת שייבו בארצות הברית, ולדבר אודותיה עם כל הסובבים אותי (אי אפשר היה שלא; התקשורת לא הותירה מקום אפילו למזג האוויר…). משיחה לשיחה התחוור לי שככלל, נשים וגברים הגיבו שונה לסיפורה של טרי. לפחות נשים וגברים סביבי. נשים, גם אלה הדוגלות בזכותה של אשה לבקש לסיים את חייה בכבוד, נטו להרגיש חוסר נוחות רבה ביחס להתפתחויות ולהחלטות השיפוטיות בפרשה. לרבות הפריעה העובדה ששייבו, האיש שטרי נותרה נשואה לו עד יום מותה, חי שנים רבות עם אישה אחרת, גידל עמה ילדות, ועם זאת הוסיף לדרוש – ולקבל – את הזכות להחליט שדינה של טרי נחרץ למות. לרבות הפריעו החשדות שמא שייבו היה בן זוג מתעלל, ושמא טרי אכן ביקשה להתגרש ממנו (כפי שהעידו בני משפחתה). העובדה ששייבו חיזק את טרי בדיאטה בה הורידה חמישים קילו, ואשר יתכן שהביאה למותה, גם היא לא הוסיפה שלוות נפש. כמו גם העובדה ששייבו "נזכר" ב"בקשתה" של טרי שלא להשאר מחוברת למכשירים רק שבע שנים אחרי התאונה, סמוך לאחר שהתקבלו הפיצויים הגבוהים בגין נכותה. שלא להזכיר את העובדה שהוא סרב לאפשר לה לקבל טיפולים רפואיים חשובים עוד בראשית הדרך, או את סרובו לאפשר לה למות בבית הוריה, או אפילו לתת להם להיות נוכחים בשעת גסיסתה. נשים רבות, במדגם הבלתי מייצג לחלוטין של הנשים עמן דיברתי, ראו בכל אלה סיבות טובות שלא לקבל את עדותו של שייבו כאילו טרי ביקשה ממנו שאם תיקלע לנסיבות כמו אלה שפקדו אותה – ידאג שלא תוסיף לחיות.
מרבית הגברים, לעומת זאת, סרבו להתייחס ל"עובדות המקריות" של המקרה הנתון, והעדיפו להתמקד אך ורק בעקרון: כל אדם רשאי להחליט שאינו רוצה לחיות חיי צמח, ויש לכבד את רצונו; בית המשפט פסק שטרי שייבו לא רצתה לחיות כצמח, ולכן נכון היה לכבד את רצונה.

שיחות רבות בהן נכחתי נשמעו כמו שיח חרשים/חרשות, כשכל צד חוזר על שלו, ולכן מסרב לקבל את נקודת המבט של הצד השני.

בדרך כלל אני סקפטית ביחס לתיאוריות (פמיניסטיות ואחרות) המייחסות לנשים חשיבה קונקרטית, הצומחת מן המקרה הפרטי, ולגברים חשיבה מופשטת, המתחילה מן המופשט ונשארת בו – גם על חשבון ייחודו של המקרה הפרטי. אני סקפטית באותה מידה כלפי תיאוריות (פמיניסטיות ואחרות) המייחסות לנשים מחויבות עמוקה יותר לחיי אדם, ואילו לגברים נכונות גדולה יותר להקריבם למען מטרות עקרוניות. אבל למרות כל הסקפטיות שבעולם, יתכן שבעניינה של טרי שייבו מאפיינים אלה יכולים להסביר את ההבדלים בהם הבחנתי בין תגובותיהם של נשים וגברים.

ומילה אודות הרמה המופשטת. פרשת שייבו גרמה לי לחשוב מה יכול להיות הפתרון המשפטי הרצוי ביותר. והנה מסקנותי הטנטטיביות. ראשית, יתכן שראוי לכל אדם לחתום על ייפוי כוח נוטריוני, בו הוא קובע מי יהיה זכאי וחייב, במקרה שהוא עצמו חסר יכולת לכלכל את חייו, לקבל את ההחלטות המתחייבות ממצבו. הסדר כזה יכול להיות ברור ומועיל יותר מאשר צוואות המנסות לנחש סיטואציות זוועה אפשריות, ואת הפתרונות המועדפים על הפרט עצמו. הסדר כזה, של ייפויי כוח נוטריוניים, גם מתחשב בבני המשפחה החיים, שהם, במקרים רבים, סובלים לפחות באותה מידה כמו האדם המצוי במצב "צמחי". שנית, יתכן שפתרון משפטי ראוי צריך לקבוע שבמקרה בו קיים קרוב משפחה, או חבר קרוב, המעונין ומסוגל לטפל באדם הנמצא במצב של "צמח", אזי אדם קרוב זה הוא שיקבל את תפקיד האפוטרופוס. נדמה לי שהסדר כזה אנושי יותר מאשר כל קביעה שרירותית שבן הזוג קודם להורים, או ההורים לאחים ואחיות, או אחים ואחיות לחברה הכי טובה. ושלא נדע מצרות.