אוניברסיטאות הן מוסדות אוטונומיים, המתנהלים על ידי הסגלים האקדמיים שלהם. לכן הפרופסורים גם דנים את עצמם על פי תקנוני המשמעת שהם קובעים לעצמם. נשמע כרעיון בעייתי? כמובן, כמעט כמו כשהמשטרה חוקרת את עצמה – רק יותר גרוע, כי סגלי האוניברסיטאות קטנים, אינטימיים, כולם יושבים באותן ועדות וכולם צריכים להזהר בכבודם של כולם שעוד יישבו מתישהו בועדות הנוגעות לקידומם. לכן פרופסורים כמעט לעולם אינם מועמדים להליכים משמעתיים (גם כשכל הקמפוס יודע על פלגיאט, או על התנהגות לא הולמת לקולגות, תלמידים, תלמידות, מזכירות, ספרניות). וכשהם כבר מועמדים לדין (פעם באלף), הם ננזפים קלות וכבודם נשמר על ידי אי פרסום פסק הדין או גזר הדין. אחד התפקידים הנחשקים והשוממים ביותר בקמפוס הוא להיות חבר בועדת משמעת שצריכה לדון בחברי סגל אקדמי העומדים להליכים משמעתיים…
 
לכן לא יפלא שכה מעטים המקרים של העמדת פרופסורים לדין משמעתי בגין הטרדות מיניות: כשם שהם לא מעמידים את עצמם לדין על עבירות משמעת אחרות – כך הם לא מעמידים את עצמם לדין גם על כך. "שלטון החוק" הוא נושא נפלא למחקר וביקורת, אבל לא בדיוק ליישום בחצר האחורית. אז אם פרופסור מועמד לדין משמעתי בכלל, ולדין משמעתי בגין הטרדה מינית בפרט – זוהי חדשה גדולה ומבורכת. כך, למשל, היה באוניברסיטת בר אילן בעניינו של הרב כהן, שעמד בראש המדרשה לבנות והואשם על ידי רבות מהן במעשים חמורים ביותר של הצעות ופניות מיניות, ניצול מעמדו ותמימותן, ודרישות שלו מהן להתיר לו בצע בהן מעשים מיניים לסיפוקו. אמנם ההליך ארך כשנתיים, אמנם הסקנדל היה גדול, האיומים מבעיתים והבעיטות מצד תומכי הנילון מפחידות, אך בסופו של דבר הורשע כהן ופוטר ממשרתו. עתה הצטרפה אוניבריסטת בן גוריון לרקורד מרשים זה של נכונות להתמודד עם הטרדות מיניות של חברי סגל.
 
לפני כשנה פתחה אוניברסיטת בן גוריון שבנגב בהליך משמעתי נגד פרופ' דוד אוחנה, שחמש עובדות אוניברסיטה התלוננו נגדו על התבטאויות חוזרות ונשנות מבזות ומשפילות בעלות גוונים מיניים ובודאי מגדריים. ההליך נפתח על סמך דו"ח של האחראית על החוק למניעת הטרדה מינית, שערכה בירורים רבים ויסודיים ומצאה תשתית חזקה להעמדה לדין. עצם הפתיחה בהליך היתה צעד מבורך וראוי. אך התוצאות היו מאכזבות. הפרופסורים השופטים (שתיים מתוכם נשים) קבלו חלקים מעדויות המתלוננות, ואף הבינו שהמעשים המתוארים בעדויות האמינות נופלים בגדר ההתנהגויות האסורות על פי החוק למניעת הטרדה מינית (כך למשל נשיקה לא מוסכמת על הלחי במקום העבודה, לאחר שהעובדת הבהירה שאינה מעוניינת בקשר שאינו מקצועי גרידא עם הפרופסור). עם זאת, בהנמקות המעידות על חוסר הבנה משפטי עמוק (ועל העדר ייעוץ משפטי, או על סירוב להקשיב או לקבל), הפרופסורים השופטים את עמיתם קבעו כי למרות העדויות, למרות הוראות החוק, ולמרות שאוחנה התבטא אפילו בפניהם באופן גס רוח, מתנשא ופוגעני – הם אינם רואים לנכון להרשיעו בהטרדה מינית, בעיקר משום שזה לא נראה להם (וגם מפני שאשתו העידה שהוא בכלל לא כזה). נימוקים כדרבנות. אז כיוון שההתנהגויות התרחשו, וכיוון שהם לא היו מוכנים להרשיע בהטרדה מינית – החליטו (לאחר פרסום הכרעת הדין הראשונה) שהתנהגותו של אוחנה בעצם לא היתה הולמת (מה שנכון – נכון). עתה פורסם גזר דינם, על פיו פרופ' דוד אוחנה אכן נהג באופן מחפיר בעובדות האוניברסיטה, ולכן הוא יורחק מהוראה למשך שלושה חודשים (בהם לא יקבל משכורת), ולא ייבחר לתפקידים ניהוליים באוניברסיטה למשך שנתיים. גזר דין חמור במידה שלא תאמן עבור פרופסור (שכאמור, יכול בדרך כלל לסמוך על כך שלא יועמד לדין משמעתי ולא יורשע), חמור ביחס להרשעה בהתנהגות לא הולמת – אך מגוחך ביחס למסכת העובדתית שבית הדין המשמעתי בעצם קיבל (ואת חלקה פסל מנימוקים לא משכנעים מבחינה משפטית), ואשר בהחלט מבססת הטרדה מינית מגדרית שיטתית ומתמשכת בקבוצה לא קטנה של נשים הכפופות למטריד במידה זו או אחרת.  גזר הדין חמור במיוחד מכיוון שאינו מגן על המתלוננות מפני המשך ההטרדה על ידי המטריד – כפני שמתחייב, ובודאי שאינו מגן על נשים אחרות, עובדות מנהליות, סטודנטיות וקולגות, מפני הטרדות עתידיות. זוהי תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. אז הישג גדול – ועם זאת גם בושה גדולה.
 
מסקנה? קשה להגיד משהו מקורי במיוחד: הכל כל כך ברור. פרופסורים צריכים להפגין יתר יושרה בדינים המשמעתיים שהם מחילים על עצמם – כמו גם מיומנויות שיפוט אלמנטריות. או שעליהם להוציא מידיהם את השיפוט העצמי באוניברסיטאות, ולהעבירו לידי מי שמסוגלים לשפוט אותם כאילו היו אחד האדם. ולגופו של המקרה – יש לקוות שהאוניברסיטה, שעד כה הפגינה רצון טוב ומחוייבות, העמידה לדין וניהלה את התביעה נגד אוחנה, תערער על הכרעת הדין המביכה, ובעקבות כך – גם על גזר הדין. יש לקוות שערכאת הערעור תפגין הרבה יותר מיומנות מקצועית ותגיע למסקנות קוהרנטיות יותר. ואז אולי אוניברסיטת בן גוריון שבנגב תלך בעקבות אוניברסיטת בר אילן ותציל את שמה של האקדמיה הישראלית לפחות בנקודה זו. 

בשולי הדברים, ובלי להכנס לפרטי האמור בהכרעת הדין וגזר הדין – ואני הרי חיה מפיהם – אדגים את בקורתי בעזרת שתי דוגמאות. אחת המתלוננות נגד אוחנה העידה על נשיקה שנשק על לחיה במקום העבודה לאחר שהיא הבהירה לו שאינה מעוניינת בשום קשר אתו החורג מגבולות ההכרחי המקצועי. עד מטעם ההגנה – מנהל המכון בו עבדו הפרופסור והעובדת המנהלית – העיד שאכן היתה נשיקה והוא חזה בה, אבל בעיניו היא לא היתה בבחינת הטרדה מינית. על פי החוק, היותה של הנשיקה נשיקה או הטרדה מינית אינה נקבעת על פי חוות דעתו של עד – ואפילו הוא מכובד כפרופסור המנהל מכון אקדמי. ההחלטה היא פשוט על פי המבחן האם היתה התייחסות מינית לאחר שהנמענת הבהירה באופן סביר שאינה מעוניינת בה. נשיקה על הלחי בנסיבות המתוארות, כשהשניים אינם קרובי משפחה או ידידים אלא עובדים שהאחת הבהירה לשני שאינה מעוניינת בקשר אישי אתו, מוגדרת כשהתייחסות מינית. יתכן מצב – וכך נפסק כבר על ידי בית המשפט העליון – שאף אחד מן הנוכחים לא הבין באותו רגע שמבחינה משפטית מתרחשת הטרדה מינית, ובכל זאת – היא התרחשה. הבנת הנוכחים אינה תנאי הכרחי להתהוותה של העבירה, העוולה או עבירת המשמעת. הנחוץ הוא תחושת אי הנוחות העמוקה של המוטרדת, שהופכת את ההתנהגות לפגיעה בכבוד האדם שלה, בחירותה, בפרטיותה ובזכותה לשוויון הין המינים. פגיעה זו נקבעת על ידי בית המשפט כ"אובייקטיבית". נקודה בסיסית זו דומה שחמקה מעיני הפרופסורים שישבו לדין המשמעתי. וכמוה נקודות נוספות. וחבל.

כך, למשל, עניין "גסות הרוח". לפני שהוגדרה ההטרדה המינית כפגיעה מגדרית, נפשית, היררכית, היו התנהגויות רבות שנתפסו על ידי הסביבה כ"גסות רוח", "בהמיות", "גועל נפש". אלה מבחנים עמומים ביותר המבטאים שאט נפש – לעיתים על רקע של מוסרנות, ולעיתים על רקע של סלידה מהתנהגויות הפוגעות בכבוד האדם וחירותו. אחד המהלכים המרכזיים של החוק למניעת הטרדה מינית היה להבהיר שחלק ממה שעד חקיקתו הוגדר כ"גסות רוח" ו"גועל נפש" – הוא בעצם הטרדה מינית, ואסור משום שהוא פוגע בכבוד האדם, בחירותו, ופעמים רבות – בכבוד חוה בפרט. כדי להקל על ההבחנה בין הטרדה מינית ובין "סתם גועל נפש", החוק קבע הגדרות ברורות ופשוטות של התנהגויות אסורות; מי שעובר על האיסור ונוהג כך – מבצע הטרדה מינית. לכן, עשר שנים לאחר חקיקת החוק, לאחר עשר שנים של עיסוק תקשורתי וציבורי מקיפים בסוגיה, כאשר גוף משמעתי שיפוטי קובע ביחס להתנהגות שהיא אמנם נופלת בהגדרת החוק – אבל היא רק גועל נפש וגסות רוח ולא הטרדה מינית – זו קביעה בעייתית. זו כנראה בדיוק התנהגות שלפני החוק נתפסה כגועל נפש, ועכשיו מוגדרת כהטרדה מינית. במילים פשוטות: "הגנת גסות הרוח" אינה הגנה, אם ההתנהגויות המהוות גסות רוח נכנסות להגדרות ההתנהגויות האסורות על פי חוק.

לגבי הנאשם ניתן להוסיף שהוא לא התאמץ להסתיר את גסות רוחו הסקסיסטית מן הציבור בראיונות לתקשורת, גם כאשר לא יכול היה להטריד את המתלוננות כי הן לא נוכחו שם. כך למשל הוא ניסה להציג את אחת המתלוננות כרווקה בת 40 שזקוקה לגברים, ולכן, כנראה, בעיניו מותר לנשק לה גם אחרי שהבהירה שאינה מעוניינת עמו בקשר שאינו מקצועי במובהק. דומני שאין צורך להסביר שגישה בלתי מכבדת זו לזולת ולפרטיותה, גישה שאוחנה הפגין קבל עם ועדה, מחזקת את הטענה בדבר יחסו המזלזל והמכוער אל הנשים שעבדו במידה רבה תחתיו. נוכח גישה כזו, אם היו גם התנהגויות הנופלות בגדר איסורי החוק – קשה להבין כיצד אינן הטרדות מיניות.