בעולם של קהות חושים ואפתיה מוחלטת לסבל הזולת – גם הרעבה למוות הופכת ל"אמנות". כשהיחסיות משתלטת, כשעיוות מעקר של החשיבה הפוסט-מודרנית נותן לגיטימציה "פילוסופית" לאטימות, וכשהשאיפה להראות "מתוחכמים" ו"אנינים" שוחקת כל רגש אנושי של חמלה – אמן יכול להרעיב יצור חי למוות באיצטלה של "תערוכה", וקהל המבקרים צופה – ומחריש. כמה קל להפוך לשותפים לרצח, כשזה מוצג כ"המילה האחרונה".
בתמצית: מדובר, ככל הנראה, ב"אמן" שהחליט לחשוף את קטנותם, חולשתם וצביעותם של קהל מבקרי התערוכה שלו, ולשם כך אסף מן הרחוב כלב מורעב, קשר אותו באחד מחדרי התערוכה, והניח לו לרעוב שם לעיני העוברים והשבים. המטרה, כאמור, היתה, כנראה, לחשוף את ערוותם – להראות שאיש לא יעזור לכלב, ואת ערוות המתקוממים – שזועקים חמס על כלב גוסס אחד, אבל לא על רבבות שמתים כל יום מרעב ברחוב.
רעיון יפה. אפשר לכתוב סיפור שיזעזע את קוראיו. אפשר לעשות סרט שמעביר את המסר. אבל להקריב חיים כדי להעביר מסר – זה לא פחות מרצח. פשוט.
הסיפור המלא מובא בעצומה הקוראת לעצור רצח חיות המתחזה לאמנות. שווה לקרוא, לראות את התמונה, ולחשוב. על ה"אמן", על מבקרי התערוכה, על המזדעזעים, על עצמנו…
ובהזדמנות זו – לחשוב גם על שאר המקרים בהם אנו עוברים ליד כאב וסבל, אנושיים או של חיות אחרות, ומצליחים לא לראות. למשל – נשים מוזנות, בין בחוצות הערים ובין ב"יצירות" פורנוגרפיות. גם הן פעמים רבות שלדים הנמקים למול עיננו, כמו הכלב המורעב; גם הן מוכות, ממוכרות לסם, גוססות לנגד עיננו. כמו ילדים מוכים ומעונים שהמדינה לא מצליחה לגייס תקציבים להצילם מבתים מתעללים. כמו פליטים סודנים חסרי כל, שנטשנו באופן קבוצתי בשולי ערינו, בגנים הציבוריים, "שיסתדרו" (או שימותו). הדוגמאות, למרבה הצער, לא מעטות. צריך רק לפקוח עיניים לרווחה. בין חג לחג, בין שמחה לשמחה.
נ.ב. מאז פרסומה של רשימה זו קיבלתי, כצפוי, הודעות של קוראים שהידיעה על התערוכה על הכלב המורעב היא מתיחת אינטרנט. תודה לכל הכותבים והכותבת. אבל על פי האתרים הדנים בסיפור (ובראשם ויקיפדיה – ראו דף הדיון) – לגמרי לא ברור שאכן מדובר במתיחה. נראה שברור שהיה כלב מורעב, ושהוא נמלט (לפי גרסת הגלריה) או מת (לפי גרסת ה"אמן"). בין כך ובין כך, נראה לי מעניין כמה אנו משתוקקים להרגיע את עצמנו שלא היו דברים מעולם, שהזוועה לא יכלה באמת להתרחש, והעיקר שלא נצטרך לחשוב על זה, להרגיש (זוועה, סלידה, רחמים, כאב, זעם, תסכול, חוסר אונים – לא כייף), לעשות משהו (לחתום על עצומה; להסתכל ימינה ושמאלה ברחוב, לראות אם יש בסביבה מישהו סובל).