עיתון הבוקר של היום מפיח תקווה חדשה ובלתי צפויה: כמעט דומה שמערכת שלטון החוק שבה לתת אותותיה בהתנהלות הציבורית בישראל. בג"צ קבע כי תשלום הבטחת הכנסה לאברכים פוגע בנורמת השוויון בין האזרחים, ואל למדינה לתמוך באברכיה אם אינה תומכת גם בסטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה. במקביל, דומה שמאבטח הרמטכ"ל, שנאשם בניסיון אונס, עומד להודות באשמה, ומסתמן שההליך הפלילי נגדו יסתיים בעסקת טיעון, ובלא שהמתלוננת תצטרך להעיד. זאת ועוד:  בכיר השב"כ שנחשד שקידם כפיפה בזמן שקיים עמה קשר אינטימי הודיע על פרישתו מן השירות עקב ההליכים המשמעתיים שנפתחו נגדו בנציבות שירות המדינה.

אחד המכנים המשותפים לשלושה הנושאים הללו הוא ההיבט המגדרי. ואולם רק בשניים מהם היבט זה מופיע בריש גלי בשיח הציבורי, ואילו בשלישי, הבטחת ההכנסה של האברכים, הוא נחבא אל הכלים ואינו מפורש על ידי התקשורת. לעיתונים ברור ש"ניגוד העניינים" המקצועי שאליו נקלע הבכיר בשב"כ קשור בטבורו לקשר אינטימי בעייתי בין ממונה גבר ובין כפיפתו, אישה, במקום העבודה. הכפיפה טוענת במפורש שהקשר הקצר ביניהם היווה הטרדה מינית תוך ניצול סמכות, ואין לאיש ספק שזהו חלק מרכזי מן הבעייתיות, לכאורה, בהתנהלותו של בכיר השב"כ. משפט האונס של מאבטח הרמטכ"ל עורר אמנם שאלות רבות לגבי אלימותם של חיילים בתפקידים רגישים ולגבי מנגנוני הסינון שאינם מופעלים כראוי. ואולם לא יכול להיות ספק שלב הבעיה הוא ניסיון האונס – עבירה מגדרית במובהק. והנה, כשעוסקים באפליה שבמתן הבטחת הכנסה לאברכים, משווים אותם לכלל ציבור הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה – ולא לנשותיהם, בנות המגזר החרדי, המודרות מן הכוללים ומהבטחת ההכנסה. ההיבט המגדרי נעלם, משום מה, מן הדיון.

בלא להיכנס להנמקה המשפטית שבבסיס החלטת בג"צ, ובלא להתרעם על התמשכותו הבלתי סבירה של ההליך (עשר שנים), אין לי ספק שתוצאתו נכונה מבחינה ציבורית: אין שום הצדקה לתמיכת מדינה באברכים הלומדים תורה, כאשר סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות אינם מקבלים תמיכה מקבילה. אם יש הצדקה לתמיכה – הריהי לתמיכה במי שלומדות ולומדים מקצועות בעלי ערך חברתי, כמו רפואה, וטרינריה, לימודי סביבה, הנדסה, אנרגיה ירוקה, פילוסופיה וכיוב'. תמיכה באברכים ולא בסטודנטים הללו היא, כמובן, אפליה בלתי סבירה, פוגענית והתאבדותי, מנקודת מבט של השרדות הדמוקרטיה הישראלית. ואולם האפליה אינה רק לעומת סטודנטים במוסדות השכלה כלליים, חילוניים. האפליה היא גם בתוך המגזר החרדי עצמו. "אברכים" הם, כידוע, גברים בלבד. המוסדות שאברכיהם נתמכים על ידי המדינה מפלים נשים באופן מפורש, גלוי, ברור ומוחלט. לא עולה על דעתם לאפשר לנשים חרדיות להיות "אברכות", ללמוד תורה, "לקיים את נפשו של העם היהודי", ולהנות מתמיכת המדינה. שערי המוסדות הללו נעולים בפני הנשים, כחלק מהדרה בוטה וגורפת של נשים מעולם התורה – הוא עולם ההשכלה, הכוח והשליטה בקרב המגזר החרדי. כידוע, הנשים החרדיות, נשות האברכים, אמורות ללדת ילדים שנה אחר שנה, לגדלם, וגם לפרנס ולאפשר לאברכים להיות אברכים. הנטל של היות אותם גברים אברכים נצחיים אמור להתחלק בין המדינה ובין נשותיהם. עלינו לממן חלקית, ועליהן לשאת בכל העול ולא להשתתף ביצירה הרוחנית, שהיא כה חשובה לעולמן הרוחני. קשה לחשוב של אפליה חמורה ובסיסית יותר. די היה בה כדי להצדיק הפסקת התמיכה למי שלומדים במוסדות מקיימי האברכים הללו. שלא לדבר על התכנים הנלמדים בהם, תכנים המנציחים, כמובן מאליו, אפליה מגדרית – כמו גם אתנית מכל סוג אפשרי (בין יהודים ולא יהודים, אשכנזים ולא אשכנזים). משום מה, היבט זה של האפליה נעלם מן השיח הציבורי.

דומה שהציבור מבין ש"ניגוד עניינים" על רקע של הטרדה מינית או ניצול מיני אחר בעבודה – הוא בעיה מגדרית, כמו גם שאונס הוא בעיה מגדרית. את הבעיה המגדרית החמורה בקיום עולם הישיבות והתורה – הציבור עוד לא רואה באותה מידה של בהירות. מה שיכול להסביר כיצד יתכן שעולם זה ממשיך, ככלל, להנות מתמיכה נדיבה של המדינה, וכיצד חלקים גדולים של השקפת עולמו, כמו דיני הנישואין והגירושין, ממשיכים לחול על כל אזרחי המדינה, ולהנציח את אפלית האישה בכל המגזרים.