אין שום דבר משמח בהגשתו של כתב אישום חמור נגד נשיא המדינה. תחושות הבושה והמועקה – כבדות: האישיות שנבחרה לייצג את המדינה נאשמת באינוס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות; בכוחניות, ניצול לרעה של סמכות, כוח ומעמד, פגיעה בעובדות, פגיעה בכבוד האדם. אבל אל המועקה מתלווה גאווה והתרוממות רוח: על היכולת להתעלות על הדרת-הכבוד הלאומית ועל הנטיה הטבעית להסתיר, להשתיק, לטייח; גאווה על הבגרות, האחריות והאומץ שבאו לידי ביטוי בהחלטה לא לטאטא מתחת לשטיח, לחשוף לעין היום ולהתמודד ביסודיות; גאווה על המחויבות לעשות משפט צדק גם כשנאשם הוא האזרח מספר אחד; גאווה על שכבודן הסגולי של נשים בישראל נחשב יותר מהדרת-הכבוד הלאומית. מכל הטעמים הללו, החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את הנשיא לדין חשובה אולי יותר מן ההחלטה השיפוטית שתתקבל בתיקו של משה קצב. ממש כמו בתיקו של שר המשפטים, חיים רמון: דבקותו של היועץ המשפטי בשלטון החוק, בכללי מנהל תקין ובכבוד האישה – וזאת למרות לחצים חסרי תקדים – חשובה יותר מן ההחלטה השיפוטית שתתקבל בתיק. בשני המקרים העצובים הללו – את המבחן הקשה ביותר עברנו ובהצלחה, בניצוחו של משרד המשפטים. בימים קשים של שחיתות פוליטית גואה ומאיימת – זהו רגע של נחת אזרחית.  

לרשימות נוספות בנושא זה ראו בארכיון הבלוג בקטגוריה "פרשיות קצב ורמון".