השבוע השתתפתי בהפגנה שארגנו בירושלים "ישראל חופשית" ו"התעוררות" נגד ההפרדה בין נשים וגברים בקווי האוטובוס של אגד המכונים "קווי מהדרין". התכנסנו בככר ספרא, בפתח עירית ירושלים, ועלינו בקבוצות של כעשר נשים וגברים על מספר אוטובוסים בהם נשים יושבות מאחור. ישבנו בקידמת האוטובוס. נסענו עד סופו של הקו, בשכונה חרדית בצפון ירושלים, והמשכנו לנסוע בחזרה, עד לנקודת המוצא במרכז העיר. למעט קומץ צעירים שירקו על האוטובוס ובעטו בו מבחוץ בראותם אותנו בתוכו, הנסיעה עברה ללא כל תקלות. מרבית הנוסעים החרדים פשוט התעלמו מאיתנו ומנוכחותנו, כפי שהצטוו על ידי רבניהם, ואחרים העירו הערות על גסות הרוח שלנו, או על היותנו אנשים "לא נורמטיביים", שוליים קיצוניים וחריגים, שאין להם מה לעשות בחיים ולכן הם מבזבזים זמן בהתערבות בחייהם של אחרים.
הרגש בראשית הנסיעה היה חשש: אי אפשר היה לדעת אם ניתקל בתגובות נזעמות, וכמה מהן תגלושנה לאלימות פיזית. אך עד מהרה התחלף החשש בעצב; עצב למראה הנשים הקונות כרטיס מן הנהג בקדמת האוטובוס וממהרות אל הספסלים האחוריים. מקור העצב היה המובן מאליו שקרן מהתנהגותן: כך הן רגילות, כך נראה להן טבעי, וכך הן מצייתות ועושות ללא מחשבה. מקבלות עליהן את הדין, את המקום המרוחק, השולי, שהחברה הקצתה להן. רק מעטות מהן "ניצלו" את נוכחותנו ונשארו לעמוד בקידמת האוטובוס. רק אחת או שתיים שוחחו איתנו ושיתפו בפגיעה שההפרדה פוגעת בהן.
בשובי בשלום ל"בסיסי", התחלף העצב בכאב עמוק יותר כאשר נתקלתי בתגובותיהם של "אנשים נאורים" בישראל "החופשית". רובם הביטו בתוכחה ונזפו בי על הפרובוקציה. "למה להתערב להם באורחות החיים שלהם? למה להכנס להם לתוך הנשמה? למה לעלות על קווי אוטובוס שבחיים לא נסעת בהם, רק כדי להפריע להם להתנהל כרצונם?"
השורות הבאות הן לכל ה"נאורים", ה"רב תרבותיים" וה"מתחשבים ברגשות הזולת". הבה נעשה את התרגיל הבא. בשכונות מסוימות בצפון תל אביב בהן גרים כמעט אך ורק יהודים אשכנזים, נתיר לבני המקום לקבוע שבאוטובוסים העוברים בשכונותיהם יהודים "מזרחים" ישבו בנפרד, מאחור. בשכונות בהן גרים רק יהודים, נתיר להם לקבוע שבאוטובוסים העוברים בשכונותיהם ערבים ישבו בנפרד, מאחור. בשכונות בהן גרים רק יהודים לבנים, נתיר להם לקבוע שבאוטובוסים העוברים בשכונותיהם אתיופים ישבו בנפרד, מאחור. בשכונות בהן גרים רק ישראלים ותיקים, נתיר להם לקבוע שבקווים העוברים בשכונותיהם עולים מחבר העמים ישבו בנפרד, מאחור. מה דעתכן: הולך? עובר? בא בחשבון? בסדר מבחינתכם? אני מסופקת. פתאום מתחלפת ה"נאורות הרב תרבותית" בזעזוע עמוק נוכח הפליה של קבוצות הסובלות מהפליה מערכתית, שיטתית, ממוסדת. פתאום הפגיעה בשוויון, בזכויות האדם, בחירויות הבסיסיות זועקת. פתאום בולטת לעין הפגיעה בכבודו הסגולי של האדם.
אז מה ההבדל? למה מה שהוא בלי ספק הפליה משפילה ובלתי נסבלת של "מזרחים", ערבים או אתיופיים נהיה "מנהג תרבותי לגיטימי" כשמגיעים לנשים? בגלל שזהו הסטנדרט הכפול המקובל במקומותינו, בקרב הנאורים שבנו: "מיעוטים מופלים אמיתיים" – בשום אופן לא; נשים – זה משהו אחר. הן שייכות לקבוצה שונה שצריך לכבד. נכון, נשים שייכות לקבוצות לאום, גזע ותרבות. אבל הן גם בנות אדם וחוה. הן גם אזרחיות ותושבות. הן בעלות כבוד אנושי סגולי. הן זכאיות לחופש הבחירה המלא והמוחלט ממש כמו גברים, יהודים, ערבים, אשכנזים, מזרחיים, ערבים ואתיופים. נכון, מדובר כאן בקהילה בעלת סטנדרטים ונורמות שונים מאשר אלה הנהוגים בישראל ה"חופשית". אבל גם הבדואים חיים בקהילה בעלת סטנדרטים שונים; אז מותר להם לכרות דגדגנים של נשים? מותר להם לרצוח נשים "על כבוד המשפחה"? הציבור הישראלי הנאור מתיר זאת? לא, הוא מבין שיש חוק בישראל, והוא חל על כולנו. לאיש אסור לכרות דגדגן, אפילו אם מדובר בבתו; לאיש אסור להרוג "על כבוד המשפחה", אפילו אם מדובר באחותו. בדיוק באותה צורה, לאיש אסור להפלות ולמדר אישה בתחבורה ציבורית, אפילו אם היא שייכת לקהילתו.
ואז נשאר טיעון המחץ: "אז מה נזכרת עכשיו? האוטובוסים האלה מופרדים כבר שנים…". עכשיו עליתי על הקו המפריד מכיוון שעכשיו, סוף סוף, נוצרה מסה קריטית של ישראליות וישראלים שאכפת להם והם מוכנים להרים פעולה כזאת. כי זו לא פעולה שאדם יכול לעשות לבד. כי "ישראל חופשית" ו"התעוררות" יזמו, וקהל ירושלמי בא, ואני אסירת תודה שיש לי עם מי למחות. ומכיוון שיש דברים שצריך למחות עליהם תמיד, גם שנים אחרי שהשתרשו. כמו למשל הכיבוש.
בארצות הברית, בשנות החמישים, פעילי זכויות אדם מן המדינות הצפוניות ירדו למדינות הדרום כדי לנסוע באוטובוסים מפרידים, שהפרידו בין גברים ונשים לבנים ובין גברים ונשים שחורים. הפעילים הללו עלו על קווי אוטובוס שמעולם לא נסעו בהם בעבר. הם עלו על קווים ששרתו את הקהילה הדרומית, שלכאורה כולם בה הכירו בהבדלים בין שחורים ולבנים; זו היתה תרבותם. הם נתפסו על ידי המקומיים כפרובוקטורים, והוכו מכות נמרצות. אך ההתמדה והנחישות עשו את שלהם, והקווים חדלו להיות נפרדים. הגזענות החרדית נגד נשים אינה שונה במאומה מן הגזענות הדרומית נגד שחורים. קוראים לה "הדרה". נכון: החרדים מדירים נשים מכל מקום חשוב, לרבות קדמת האוטובוסים. אבל זו אותה גזענות מפלה ומקפחת. מה שהיה נכון לפני שבעים שנה בארצות הברית – נכון היום בישראל.
אם כל אזרחית ואזרח "חופשיים", "נאורים", שכבוד האדם וחוה יקר ללבם, ייסעו באוטובוסים נפרדים רק פעם אחת – ההפרדה תקרוס כלא היתה. אני את הנסיעה שלי עשיתי; ואת/ה?
השבוע השתתפתי בהפגנה שארגנו בירושלים "ישראל חופשית" ו"התעוררות" נגד ההפרדה בין נשים וגברים בקווי האוטובוס של אגד המכונים "קווי מהדרין". התכנסנו בככר ספרא, בפתח עירית ירושלים, ועלינו בקבוצות של כעשר נשים וגברים על מספר אוטובוסים בהם נשים יושבות מאחור. ישבנו בקידמת האוטובוס. נסענו עד סופו של הקו, בשכונה חרדית בצפון ירושלים, והמשכנו לנסוע בחזרה, עד לנקודת המוצא במרכז העיר. למעט קומץ צעירים שירקו על האוטובוס ובעטו בו מבחוץ בראותם אותנו בתוכו, הנסיעה עברה ללא כל תקלות. מרבית הנוסעים החרדים פשוט התעלמו מאיתנו ומנוכחותנו, כפי שהצטוו על ידי רבניהם, ואחרים העירו הערות על גסות הרוח שלנו, או על היותנו אנשים "לא נורמטיביים", שוליים קיצוניים וחריגים, שאין להם מה לעשות בחיים ולכן הם מבזבזים זמן בהתערבות בחייהם של אחרים.
הרגש בראשית הנסיעה היה חשש: אי אפשר היה לדעת אם ניתקל בתגובות נזעמות, וכמה מהן תגלושנה לאלימות פיזית. אך עד מהרה התחלף החשש בעצב; עצב למראה הנשים הקונות כרטיס מן הנהג בקדמת האוטובוס וממהרות אל הספסלים האחוריים. מקור העצב היה המובן מאליו שקרן מהתנהגותן: כך הן רגילות, כך נראה להן טבעי, וכך הן מצייתות ועושות ללא מחשבה. מקבלות עליהן את הדין, את המקום המרוחק, השולי, שהחברה הקצתה להן. רק מעטות מהן "ניצלו" את נוכחותנו ונשארו לעמוד בקידמת האוטובוס. רק אחת או שתיים שוחחו איתנו ושיתפו בפגיעה שההפרדה פוגעת בהן.
בשובי בשלום ל"בסיסי", התחלף העצב בכאב עמוק יותר כאשר נתקלתי בתגובותיהם של "אנשים נאורים" בישראל "החופשית". רובם הביטו בתוכחה ונזפו בי על הפרובוקציה. "למה להתערב להם באורחות החיים שלהם? למה להכנס להם לתוך הנשמה? למה לעלות על קווי אוטובוס שבחיים לא נסעת בהם, רק כדי להפריע להם להתנהל כרצונם?"
השורות הבאות הן לכל ה"נאורים", ה"רב תרבותיים" וה"מתחשבים ברגשות הזולת". הבה נעשה את התרגיל הבא. בשכונות מסוימות בצפון תל אביב בהן גרים כמעט אך ורק יהודים אשכנזים, נתיר לבני המקום לקבוע שבאוטובוסים העוברים בשכונותיהם יהודים מזרחיים ישבו בנפרד, מאחור. בשכונות בהן גרים רק יהודים, נתיר להם לקבוע שבאוטובוסים העוברים בשכונותיהם ערבים ישבו בנפרד, מאחור. בשכונות בהן גרים רק יהודים לבנים, נתיר להם לקבוע שבאוטובוסים העוברים בשכונותיהם אתיופים ישבו בנפרד, מאחור. בשכונות בהן גרים רק ישראלים ותיקים, נתיר להם לקבוע שבקווים העוברים בשכונותיהם עולים מחבר העמים ישבו בנפרד, מאחור. מה דעתכם: הולך? עובר? בא בחשבון? בסדר מבחינתכם? אני מסופקת. פתאום מתחלפת ה"נאורות הרב תרבותית" בזעזוע עמוק נוכח הפליה של קבוצות הסובלות מהפליה מערכתית, שיטתית, ממוסדת. פתאום הפגיעה בשוויון, בזכויות האדם, בחירויות הבסיסיות זועקת. פתאום בולטת לעין הפגיעה בכבודו הסגולי של האדם.
אז מה ההבדל? למה מה שהוא בלי ספק הפליה משפילה ובלתי נסבלת של מזרחיים, ערבים או אתיופיים נהיה "מנהג תרבותי לגיטימי" כשמגיעים לנשים? בגלל שזהו הסטנדרט הכפול המקובל במקומותינו, בקרב הנאורים שבנו: "מיעוטים מופלים אמיתיים" – בשום אופן לא; נשים – זה משהו אחר. הן שייכות לקבוצה שונה שצריך לכבד. נכון, נשים שייכות לקבוצות לאום, גזע ותרבות. אבל הן גם בנות אדם וחוה. הן גם אזרחיות ותושבות. הן בעלות כבוד אנושי סגולי. הן זכאיות לחופש הבחירה המלא והמוחלט ממש כמו גברים, יהודים, ערבים, אשכנזים, מזרחיים, ערבים ואתיופים. נכון, מדובר כאן בקהילה בעלת סטנדרטים ונורמות שונים מאשר אלה הנהוגים בישראל ה"חופשית". אבל גם הבדואים חיים בקהילה בעלת סטנדרטים שונים; אז מותר להם לכרות דגדגנים של נשים? מותר להם לרצות נשים "על כבוד המשפחה"? הציבור הישראלי הנאור מתיר זאת? לא, הוא מבין שיש חוק בישראל, והוא חל על כולנו. לאיש אסור לכרות דגדגן, אפילו אם מדובר בבתו; לאיש אסור להרוג "על כבוד המשפחה", אפילו אם מדובר באחותו. בדיוק באותה צורה, לאיש אסור להפלות ולמדר אישה בתחבורה ציבורית, אפילו אם היא שייכת לקהילתו.
ואז נשאר טיעון המחץ: "אז מה נזכרת עכשיו? האוטובוסים האלה מופרדים כבר שנים…". עכשיו עליתי על הקו המפריד מכיוון שעכשיו, סוף סוף, נוצרה מסה קריטית של ישראליות וישראלים שאכפת להם והם מוכנים להרים פעולה כזאת. כי זו לא פעולה שאדם יכול לעשות לבד. כי "ישראל חופשית" ו"התעוררות" יזמו, וקהל ירושלמי בא, ואני אסירת תודה שיש לי עם מי למחות. ומכיוון שיש דברים שצריך למחות עליהם תמיד, גם שנים אחרי שהשתרשו. כמו למשל הכיבוש.
בארצות הברית, בשנות החמישים, פעילי זכויות אדם מן המדינות הצפוניות ירדו למדינות הדרום כדי לנסוע באוטובוסים מפרידים, שהפרידו בין גברים ונשים לבנים ובין גברים ונשים שחורים. הפעילים הללו עלו על קווי אוטובוס שמעולם לא נסעו בהם בעבר. הם עלו על קווים ששרתו את הקהילה הדרומית, שלכאורה כולם בה הכירו בהבדלים בין שחורים ולבנים; זו היתה תרבותם. הם נתפסו על ידי המקומיים כפרובוקטורים, והוכו מכות נמרצות. אך ההתמדה והנחישות עשו את שלהם, והקווים חדלו להיות נפרדים. הגזענות החרדית נגד נשים אינה שונה במאומה מן הגזענות הדרומית נגד שחורים. קוראים לה "הדרה". נכון: החרדים מדירים נשים מכל מקום חשוב, לרבות קדמת האוטובוסים. אבל זו אותה גזענות מפלה ומקפחת. מה שהיה נכון לפני שבעים שנה בארצות הברית – נכון היום בישראל.
אם כל אזרחית ואזרח "חופשיים", "נאורים", שכבוד האדם וחוה יקר ללבם, ייסעו באוטובוסים נפרדים רק פעם אחת – ההפרדה תקרוס כלא היתה. אני את הנסיעה שלי עשיתי; ואת/ה?