מאמר שיראה אור בכתב העת אלפיים ועוד, בעריכת ניצה דרורי, בהוצאת כרמל
הטרדה מינית עכשיו:
מהפכת "הפמיניזם החדש" למול עשרים שנות שינוי עומק נורמטיבי ותרבותי
אורית קמיר[1]
מאמר זו נכתב בנקודת זמן בה "שיח פמיניסטי חדש", המתחולל בעיקר ברשתות החברתיות ומושפע מן המיזם האמריקאי #MeToo, קורא תיגר על מה שהוא בעיניו "מיושן", לרבות הגיונו הפמיניסטי של החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית. השיח החדש מבקש לשנות את התהליך הנורמטיבי והתרבותי שהחוק הניע ומאפשר מזה עשרים שנה, להרחיבו ולהשתיתו על "כללי משחק" חדשים.
אנסה להבהיר את המתקפה העכשווית על הרוח החוק באמצעות תיאור התרחשויות שהמסעירו את השיח הציבורי בשעת כתיבתם של דברים אלה, ביולי 2018. במהלך חודש זה התחוללו שלוש סערות תקשורתיות זוטא שעניינן היחס הציבורי להטרדות מינית. בראשית יולי פרסם עיתון הארץ סיכום שיחות שקיימתי עם העיתונאי הבכיר ארי שביט בנושא חשבון הנפש שערך והתנצלותו על פגיעה באישה שטענה שלפני מספר שנים בארצות הברית הוא התייחס אליה באופן שלשיטתה היווה הטרדה מינית.[2] הכתבה עוררה שיח ציבורי סוער, והניבה פרסום של עדות אנונימית על ניסיון נשיקה מצד שביט מספר שנים קודם לכן (הוא מכחיש בתוקף), ושפע של דיווחים מאמרי דעה וראיונות. במקביל לתקשורת הממוסדת, הרשתות החברתיות התפוצצו מתגובות. לשיטת חלק מן הכותבות, שמקצתן מזדהות כ"פמיניסטיות צעירות", כל מה שאישה חווה כהטרדה מינית הוא אסור, ללא התחשבות בהגדרות החוק; כל עדות על הטרדה היא אמת; אין דרגות חומרה בהטרדות מיניות: כולן חמורות מאוד; אין להחיל עליהן, במישור הציבורי, עקרונות כמו חזקת חפות של הנאשם עד שאשמתו הוכחה, מיצוי העונש, התיישנות או מחילה בעקבות התנצלות. מי שנטען נגדו שהטריד מינית צריך לצאת מן המשחק החברתי.
במקביל, במחצית החודש פרסם עיתון הארץ טור של נרי לבנה,[3] בו טענה שסופר מבוגר ונחבא אל הכלים ניסה להתבדח באזני מלצרית, וכיוון שזו חשה מוטרדת מינית — הוא הורחק מבית הקפה. בעקבות השיח הסוער פורסמה תגובתה של המלצרית, שכתבה בין השאר את הדברים הללו:
כנראה מה שמפריע כל כך לליבנה, לסופר ולחבורת המסנגרים שלו, הוא בבסיסו חוסר הסכמה משמעותי ביני לבינם, שמפגין את התפיסה המיושנת שלהם. חוסר ההסכמה, בעיני, הוא כזה: הם תופסים הטרדה, או הטרדה מינית, כמשהו גדול, משמעותי ומובהק – טפיחה על ישבן, התערטלות, אמירה כמו "את שווה זיון", אם לצטט את ליבנה. ראייה זו מביאה אותם להתמקד ב"בדיחה הלא מצחיקה" ולהרגיש שאני מוציאה אותה לחלוטין מפרופורציות ("ההטרדה שלא היתה", כאמור), במקום להעלות על דעתם שהעניין הוא אחר ורחב יותר.
החוקים והדרך שבה נשים בנות גילי רואות אותם השתנו. אנחנו כבר לא מוכנות לשתוק ולספוג התנהגות מטרידה, שגורמת לנו להרגיש לא בנוח. בשנת 2018 אני מאמינה שיש לי את הזכות המלאה לא להעניק שירות ללקוח שחצה גבולות משמעותיים איתי, גם אם לבני הדור הקודם הגבולות האלה לא נראים משמעותיים. זוהי זכותי המלאה להגדיר את הגבולות האלה, ואיני מבקשת שום דבר מופרך[4].
תגובת המלצרית זכתה ב-1758 שיתופים ו-536 תגובות, רובן אוהדות, מחזקות ותומכות.[5] זוהי רמת עניין, התייחסות ותמיכה גבוהה ונדירה.
ביום שבו תגובת המלצרית הסעירה את הרשת, חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין פרסמה פוסט בפייסבוק בו העידה שחבר כנסת אחר, איתן ברושי, הקטין והשפיל אותה בכך שהזיז אותה, במהלך סיור של הסיעה, על ידי נגיעה בישבנה.[6] ברושי סרב להתנצל, ועשה זאת, בשפה רפה, רק לאחר שיחת הבהרה עם ראש המפלגה. נחמיאס-ורבין קיבלה את התנצלותו, עוררה בכך סערת רוחות ציבורית וגינויים קולניים, ועלתה לדוכן הכנסת כדי לעמוד על זכותה לקבל את התנצלותו של מי שנגע בישבנה. לא חלף שבוע, וטענה אנונימית על התנהגות מינית תוקפנית של ח"כ ברושי במעלית חמש עשרה שנים קודם לכן, הביאה לקריאה רחבה להתפטרותו מן הכנסת, להשעייתו מפעילות מפלגתו על ידי יו"ר המפלגה, ולתביעת לשון הרע מצדו, על כך שהיו"ר כינה אותו עבריין מין וסרב לחזור בו מכינוי זה. במשך מספר ימים כל מהדורות החדשות ותכניות הראיונות ברדיו ובטלוויזיה עסקו בגינויו של ברושי.
שלוש הפרשיות התקשורתיות הללו התרחשו בתקופה בה השיח הבטחוני עסק בהתחממות גזרת עזה בדרום הארץ, והשיח הפוליטי — בחקיקת חוק הלאום. כלומר: ההטרדות המיניות המינוריות, התנצלויות ביחס אליהן ומחילה הסעירו את דעת הקהל למרות שעל סדר היום היו מונחות גם סוגיות כבדות משקל הרבה יותר. משום כך נוצר הרושם שמרד "השיח הפמיניסטי החדש" הוא אכן תופעה של ממש שיש לתת עליה את הדעת.[7]
מאמר זה נכתב ממש בעין הסערה בידי מי שמזדהה ומזוהה עם החוק למניעת הטרדה מינית, ואינה מתיימרת להביט בדברים ממרחק המאפשר נייטראליות ואובייקטיביות מדעיות. הטענה שהמאמר מציג היא שהחוק למניעת הטרדה מינית, אף שהוא חלק מספר החוקים הישראלי, איננו בשר מבשר הפטריארכיה, אלא חוק פמיניסטי מובהק. הוא נוסח מתוך השקפת עולם פמיניסטית סדורה, ששמה לה למטרה להאבק בפטריארכיה כסדר חברתי דכאני ומפלה, ולכונן במקומה סדר חברתי המושתתת על הכרה בכבוד אדם וחוה. זהו פמיניזם המשלב מאבק "רדיקאלי" (מרכסיסטי בגישתו מעמדית) עם מחויבות עמוקה לכלל זכויות אדם וחוה וערכי היסוד (האוניברסליים, הליבראליים) שמהם הן נגזרות: כבוד סגולי (dignity) וכבוד מחיה (respect), חירות ושוויון.[8] אני מאמינה שזהות פמיניסטית חזקה זו של החוק תרמה להצלחתו, במהלך עשרים שנות קיומו, לחולל שינוי עומק תודעתי, תרבותי ונורמטיבי ניכר. מכיוון שכך, אני סבורה שראוי לאפשר לו להמשיך ולחולל את השינוי שהוא מחולל באופן איטי אך יסודי ועמוק.
ההתקוממות ה"צעירה" נגד רוחו של החוק ועקרונותיו "המיושנים" דורשת מלחמה טוטאלית בכל הטרדה ללא הבדל דרגת חומרה או נסיבות אחרות. אני סבורה שהיא מושפעת מפוליטיקה של זהות, ומקדשת הזדהות מוחלטת עם נשים וצידוד בהן בכל הקשר ובכל מחיר. גישה פמיניסטית זו עלולה לפגוע באידיאולוגיית כבוד אדם וחוה, חירותם, שוויונם וזכויותיהם, שפמיניזמים לסוגיהם הם חלק בלתי נפרד ממנה. גישה זו עלולה לעודד ולחזק סלידה ממיניות והפרדה בין המינים, שמתישבים עם תהליכי הדתה פוריטניים המתרחשים בישראל ובעולם ומחזקים אותם. הלך רוח זה הוא פטריארכלי מסורתי ומסוכן לזכויות אדם וחוה, כולל לחירותן של נשים. בד בבד, פמיניזם קיצוני המושתת על פוליטיקה של זהות עלול גם לגרור תגובת נגד אגרסיבית שתסיג לאחור את ההתקדמות הפמיניסטית המתרחשת בישראל מספר עשורים.
אפתח בהצגת החוק למניעת הטרדה מינית וייחודו הפמיניסטי, ואמשיך בהצגת תהליך השינוי התרבותי הנורמטיבי שהוא חולל מאז חקיקתו בשנת 1998. בהמשך אגע במקורות ההקצנה והפוריטניזציה בשיח העכשווי סביב החוק (פסיקה שגויה של בית הדין הארצי לעבודה, תהליכי הדתה והדרת נשים, והשפעת מייזם MeToo#), ואחתום בסכנות הנשקפות לדעתי מן "השיח החדש", הפמיניזם הזהותני.
חלק ראשון: שינוי העומק התרבותי הפמיניסטי שהחוק ביקש לחולל
החוק למניעת הטרדה מינית נחקק כדי להוביל ולעגן שינוי נורמטיבי רחב בכל הקשור להיבטים המיניים והמגדריים של התקשורת הבינאישית ביננו.[9] החוק קובע שהטרדה מינית פוגעת בערכי הליבה המוגנים של החברה ישראלית. על פי הוראות החוק, התייחסויות קשורות מין, מיניות או מגדר צריכות להיות מכבדות ולהתחשב בחירותו של כל אדם להגדרה עצמית בתחומים אלה ובשוויון בין המינים. משמעות הדבר היא שהחוק נועד להנחות שינוי תרבותי עמוק המשלב שלילת ההטרדות מיניות עם חיזוק הכבוד ההדדי בהתייחסויות בינאישיות בעלות צביון מיני או מגדרי. השינוי התרבותי, מקורותיו וחזונו מבטאים שילוב של פמיניזם "רדיקאלי", כלומר מרכסיסטי מעמדי בהגיונו, ביחד עם מחויבות מלאה לערכים אוניברסליים, ליבראליים, וזכויות אדם אינדווידואליות הנגזרות מהם.
הפמיניזם הרדיקאלי הוא שזיהה שהטרדה מינית היא מנגנון פטריארכלי המשעבד נשים כקבוצה, ומבטיח את המשך שליטתה של קבוצת הגברים, שהיא המעמד השליט, ההגמוני. זרם פמיניסטי זה זיהה שגם אונס, הזניה, עיקור כפוי, שלילת אמצעי מניעה, הגבלת הפלות ושאר סוגים של פגיעות בנשים והגבלתן באמצעות התייחסויות למינן הם כלים המשרתים את שלטונה של קבוצת הגברים בקבוצת הנשים. המאבק החברתי השיטתי, המערכתי בהטרדה מינית הוא, לכן, פמיניסטי רדיקאלי, בעל צביון קבוצתי, מרכסיסטי. כזה הוא גם החוק הישראלי המכיר בהטרדה מינית כתופעה חברתית שלילית ואוסר אותה.
בד בבד, החוק למניעת הטרדה מינית מדגיש שיחסים בינאישיים ראויים, כאלה שאינם מטרידים מינית, צריכים להתאפיין בכיבוד של כל יצור אנושי ככזה, וכן כל אדם וחוה בזכות סגולותיהם הייחודיות. ערכה של האנושיות (כלומר כבודו הסגולי של כל יצור אנושי באשר הוא כזה), ערך המימוש האישי העצמי (כלומר כבוד המחיה הייחודי של כל פרט), האוטונומיה של כל אינדווידואל להגדרה עצמית מתוך בחירה חופשית מתמדת, שוויון הזכויות המלא של כל אישה וגבר — אלה הם ערכי הליבה שהחוק קובע כבסיס להתנהלות בינאישית רצויה.
המאבק בהטרדה המינית כמנגנון דיכוי פטריארכלי, ביחד עם השאיפה לכונן יחסי אנוש המכבדים הדדית את כל בני אדם וחוה ובנותיהם, הם מאפייניו של הפמיניזם שאני מכנה "כבוד אדם וחוה",[10] והחוק למניעת הטרדה מינית מגלם אותו ומביע לו מחויבות שיטתית ומפורשת. המניע למאבק בהטרדה המינית הוא פמיניסטי רדיקאלי (מקורו בהכרה בהטרדה מינית ככלי פטריארכלי משעבד); החזון הצופה פני עתיד מושתת על כבוד אדם וחוה, כלומר על תקשורת הדדית מכבדת. החוק צורף אותם יחדיו ללא הפרד.
בשל השקפת עולמו ומטרתו התרבותית רחבת ההיקף, החוק למניעת הטרדה מינית חל בישראל על כל תחומי החיים ועל כל הזירות בהן אנשים מתקשרים זה עם זה. בשונה מאשר בארצות אחרות, הוראות החוק אצלנו אינן מסתפקות בעולם העבודה, ההשכלה הגבוהה או השירות הציבורי; הן חלות על כל מפגש אנושי ברחוב, בתחבורה ציבורית, על שפת הים, בחיק הטבע, בתוך הבית וכמובן גם במסגרת יחסי עבודה. ביחד עם זאת, וגם זאת בשונה מאשר במקומות אחרים, החוק חל על כל בני האדם במידה אחת: הוא מגן גם על גברים, ואוסר גם על נשים להטריד מינית. בכך מכיר החוק בכך שגם גבר עלול להיות במעמד מגדרי נחות, וגם אישה יכולה להמצא במעמד מגדרי הגמוני. לצד הכרה זו החוק מביע מחויבות להגנה מלאה על ערכם (כבודם) השווה וזכויותיהם השוות של כל הנשים והגברים בלא קשר לזהות קבוצתית.
כדי שתחולתו לא תהיה רחבה מדי ולא תשתק, תצנן ותרתיע מפני קיום של תקשורת בינאישית חופשית, החוק קבע והגדיר שרק ששה סוגים של התנהגויות יכולים להחשב כהטרדות מיניות אסורות אם הם פוגעים באופן ממשי בערכים המוגנים. התנהגויות אלה הן 1. סחיטה מינית באיומים (התנהגות שתמיד היתה אסורה, בהוראת חוק העונשין); 2. "מעשה מגונה", כלומר נגיעה מינית באדם אחר (או בעצמך בנוכחותו) ללא הסכמתו (גם זו התנהגות שאסורה בחוק העונשין); "מעשה מגונה" אינו כולל חדירה לאיבר מין של הזולת (חדירה כזו, כשאינה בהסכמה חופשית של הנחדרת, היא אונס); 3. הצעות מיניות חוזרות ונשנות אחרי שאדם הראה שהוא אינו מעוניין בהן, או תוך ניצול יחסי מרות; 4. התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותו של אדם לאחר שהוא הראה שאינו מעוניין בהן, או תוך ניצול יחסי מרות; 5. ביזוי והשפלה של אדם ביחס למינו, מיניותו או נטייתו המינית; 6. פרסום תמונתו של אדם באופן שעלול לבזותו מינית, ללא הסכמתו (התנהגות זו נוספה כאסורה מאוחר יותר, בתיקון המוכר כ"חוק הסרטונים").[11]
רשימה סגורה זו של הטרדות מיניות אסורות על פי חוק מותירה ללא מענה משפטי התנהגויות שעלולות להחוות כמטרידות מינית ואינן נלכדות ברשתה. התשובות לבעיה זו הן שתיים. ראשית, זכותו של כל אדם לדעת מראש בבירור מהן ההתנהגויות האסורות שעליו להמנע מהן גוברת על הזכות שכל התנהגות הנחווית כמטרדה מינית תוכר על ידי החוק. שנית, "בצל החוק", התנהגויות מטרידות שאינן אסורות בחוק עשויות להצבע, בצבעים שליליים ולהחשב פסולות מבחינה חברתית. מקומות עבודה והשכלה יכולים לאסור אותן במסגרת כללי המשמעת שלהם. כך משתנות נורמות התנהגות גם ביחס להתנהגויות שהחוק אינו מתייחס אליהן מפורשות.
אופן הגדרתן של התנהגויות האסורות מעידה על סלידתו של החוק מפטרונות המקטינה נשים וכן מפוריטניות מינית. הגדרותיהן של ההתנהגויות האסורות מטילות על כל אדם אחריות להציג לסובבים אותו גבולות ברורים ולהבהיר להם איזו התנהגות מינית אינה רצויה לו ומתי היא הופכת להטרדה. בגישתו זו, החוק מבהיר שהתנהגויות מיניות אינן "מגעילות", "מתועבות", "מגונות" ככאלה, כשלעצמן (זו גישה מוסרנית ופטרונית), אלא רק משום שהן עלולות להפוך למטרידות ואסורות כאשר אינן רצויות לנמען או הנמענת. בד בבד, החוק מבהיר בכך שכל אישה היא סוכנת אוטונומית, שאמנם ראויה להגנה מפני הטרדה, אבל לא זקוקה לחסות. היא רשאית ויכולה להחליט בכל מקרה במה בדיוק היא מעוניינת (גם אם אלה דברים "לא מוסריים", "דוחים" או "מגעילים" בעיני אחרים). מכיוון שהיא סוכנת ולא חסרת ישע, רק כאשר היא מבהירה לצד השני היכן היא מציבה את הגבול, התנהגות החורגת ממנו הופכת להיות אסורה, ואז החוק מעניק לה הגנה משפטית שהיא רשאית (אך בודאי אינה חייבת) להשתמש בה. וכך בדיוק גם לגבי כל גבר.
עם זאת, ביזוי והשפלה מיניים או סחיטה מינית באיומים אסורים תמיד, בלי צורך שקרבנן תבטא את אי הסכמתה. איסורים אלה מגינים מפני פגיעה מפורשת ובוטה בערכו האנושי המלא של כל אחד מאיתנו, כלומר בכבודו הסגולי. החוק מניח שצריך להיות ברור לכל אחד ואחת מאיתנו שפגיעה כזו אסורה, ולכן אינו דורש הצבת גבול מצד הנפגע(ת).
בנוסף, החוק אינו מחייב אדם הכפוף לזולתו במסגרת יחסי כוח להבהיר לממונה עליו שהתנהגותו המינית או המגדרית המנצלת לרעה את מרותו אינה רצויה לו. החוק מניח שקשה לאדם להתעמת עם מי שהוא כפוף לו במערכת היררכית ותלוי בו לפרנסתו, או לרווחתו (למשל פסיכולוג, מרצה באוניברסיטה או כהן דת). לעומת זאת אפשר וצריך לדרוש מבעל הכוח והמרות לא לנצל את מרותו בהקשר המיני או המגדרי גם אם הנפגע לא אמר דבר. אם הבכיר ניצל לרעה את מרותו כדי להציע הצעות מיניות חוזרות ונשנות, או להתייחס למיניותו של הכפוף באופן חוזר ונשנה — אזי התנהגותו יכולה להחשב הטרדה מינית אסורה גם אם הקורבן לא הרא(ת)ה חוסר עניין בהתייחסויות או בהצעות המיניות. חריג זה רלוונטי רק לשתיים מתוך שש ההתנהגויות האסורות, כי ביזוי והשפלה מיניים, סחיטה מינית באיומים, מעשים מגונים והפצה לא מוסכמת של תמונות מיניות משפילות — אסורים תמיד, בין אם יש ניצול יחסי מרות ובין אם לא.
כדי לעודד נשים (כולל גברים) רבות ככל האפשר להתגבר על הבושה ועל קשר השתיקה ולהשתמש בחוק כדי לחולל את שינוי העומק, החוק פתח בפניהן שלושה אפיקים משפטיים נבדלים: אפיק אזרחי נזיקי של תביעת פיצויים (וכל הטרדה מינית הוגדרה כגורמת נזק, גם אם לא הוכחו נזקים נלווים כמו מחלה גופנית או נפשית או אבדן הכנסה); אפיק משמעתי ו/או של דיני עבודה אם ההתרחשות ארעה במסגרת יחסי עבודה; אפיק פלילי, אם ההטרדה חמורה במידה המצדיקה תלונה במשטרה וניהול תיק על ידי הפרקליטות. אישה (לרבות גבר) יכולה לבחור לנהל גם שניים מן ההליכים הללו במקביל או בזה אחר זה.
שמו של החוק מעיד על מטרתו: לחנך ולשנות דפוסי התנהגות כדי למזער ככל האפשר התנהגויות סקסיסטיות פוגעניות ואת הזילות והכאב הכרוכים בהן. כפי שמעיד שמו, החוק לא נועד "לענוש" או "להוקיע", אלא להנהיג שינוי, לכונן חברה אנושית והוגנת יותר ולהקטין סבל. בהתאם לכך, התוצאה החשובה ביותר בכל מקרה פרטי כמו גם בהתנהלות החברתית הכללית היא הפסקת הטרדה מינית ומניעת הישנותה. כשמטרה זו מושגת, מיצוי ענישה, גמול או נקמה הופכים לחשובים פחות. החוק צופה פני עתיד.
פעמים רבות, ניסיונות פמיניסטיים להשפיע על חקיקה או קביעת מדיניות מנוכסים על ידי הסדר ההגמוני, ורוחם הפמיניסטית מעוקרת.[12] החוק למניעת הטרדה מינית ניצל מגורל זה. באופן יוצא דופן, הוא נחקק כפי שהוצע לראשונה במאמר אקדמי פמיניסטי ומציג, כאמור, משנה פמיניסטית סדורה. ניתן כמובן לחלוק על התפישה הפמיניסטית הגלומה בו,[13] אך לא על עצם קיומה. גישה פמיניסטית זו, "כבוד אדם וחוה", מחברת, כאמור, בין פמיניזם רדיקלי, שזיהה את ההטרדה המינית כאמצעי דיכוי פטריארכלי שיש לשרש, ובין ערכים ליבראליים אוניברסליים ובראשם הערך האנושי וחירות הפרט, הכוללת חופש ביטוי, סוכנות עצמאית ואוטונומיה מינית.
המחויבות לערכים אלה, ולכלל זכויות האדם, מתבטאת, בין השאר, בכך שהחוק מבהיר בפירוט מהן ההתנהגויות האסורות על פיו ומהם העונשים עליהן, ודורש ממעסיקים הבודקים תלונות על הטרדות מיניות להקפיד בכבודם של כל הנוגעים בדבר. כמובן, כשאר החוקים, הליכים על פי החוק למניעת הטרדה מינית כפופים לחזקת החפות, לכללי הראיות וההוכחה, למידתיות וסבירות, לקשר בין חומרת המעשה וחומרת הענישה, לזכות להליך משפטי הוגן, לכללי ההתיישנות, ולכלל שריצוי העונש פוטר את הפוגע.
חלק שני: השינוי התרבותי הנורמטיבי שהחוק חולל בעשרים שנותיו
- ראשית השינוי: פרשת יצחק מרדכי (שנת 2000)
מיד עם חקיקת החוק, ועוד לפני ששמעו נודע ברבים, נשים מרחבי הארץ החלו לחפש דרכים לעשות בו שימוש כדי למגר סקסיזם שהן סבלו ממנו ולקדם העצמה נשית והתייחסות מכבדת כלפיהן. התרחשות ספונטנית זו היתה מעוררת השתאות ומרגשת. נשים הבינו שהן קיבלו כלי שיכול למנף מהלכים חברתיים שעד כה לא ידעו כיצד לקדם, וחיבקו אותו. חלקן שילמו מחירים אישיים בדמות לעג, התנכלות ואף פיטורים. אך הן החלו את מהלך העלאת המודעות והשינוי.
כאשר, בשנת 2000, נחשפו עדויות על הטרדות מיניות שביצע יצחק מרדכי, העיסוק בחוק ובשינוי הערכי שהוא מכיל פרץ לשיח הציבורי הרחב. מרדכי היה אלוף בצה"ל (אלוף הצפון וגם הדרום), שר (התחבורה) בממשלה ודמות ציבורית מרכזית, מוכרת ומוערכת. התלונות נגדו, שהבשילו לכתב תביעה והרשעה, הסעירו את הציבור וזכו לסיקור תקשורתי נרחב. התלונה הראשונה שהוגשה נגד מרדכי (על ידי פקידה במשרד התחבורה) גררה שורה של תלונות נוספות על פגיעות מיניות שמרדכי פגע בנשים בתפקידיו הצבאיים והציבוריים השונים.
הסיקור התקשורתי של ההתפתחויות והשיחות הרבות שהוא עורר, לימדו את הציבור הישראלי שאישיות בכירה ונכבדת עלולה להכשל בהטרדה מינית, וכן שעדות אחת על הטרדה יכולה גרור עדויות דומות נוספות החושפות דפוס של ניצול סידרתי של עמדות כוח לשם פגיעה מינית. העונש שנגזר על מרדכי היה קל: מאסר של שמונה עשר חודש על תנאי; אך השיעור הציבורי היה רב ערך. למרות כל עברו המפואר, האיש פרש מן הכנסת ומן החיים הציבוריים, ויצא מאור הזרקורים.
בסמוך לפרשת מרדכי, קבוצת עיתונאיות בכירות הוציאה צרור סיפורים על הטרדות מיניות שהעיתונאיות עצמן חוו בעיקר במסגרת שירותן הצבאי. באותה עת היה זה גילוי מרעיש ומטלטל שנשים ישראליות רבות הוטרדו מינית וששירותן של נשים בצה"ל ספוג בפגיעות סקסיסטיות. נכונותן של עיתונאיות מוכרות להחשף ולספר סיפורים אישיים היתה חסרת תקדים ומרגשת. היא עוררה תשומת לב רבה, הניבה דיונים סוערים והולידה תובנות חשובות. קשר השתיקה נפרץ, הטרדה מינית הוכרה כתופעה חברתית, והזלזול בה הועמד לדיון ער.
התפתחויות אלה גררו תגובות נגד חזקות מצד מי שהתנגדו לחקיקת החוק, טענו שהוא דרקוני וקיצוני, והזהירו שיהרוס גברים חפים מפשע, ישתק את היחסים בין המינים ויפגע אנושות בחופש ההתקשרות הבינאישית. בעת חקיקת החוק, ציבורים שהחזיקו בדעות אלה לא יחסו לו חשיבות מספקת כדי לקרוא עליו תיגר. עכשיו, כשהשימוש בחוק הוריד מגדולתו גבר חזק כמו מרדכי, שקנה לעצמו זכויות ונהנה ממעמד ויוקרה — הזעם, הפחד והתסכול פרצו במלוא עוזם. השיח הציבורי בנושא הפך סוער.
- שעת מבחן: פרשות חיים רמון ומשה קצב (שנת 2006)
מאז חקיקתו, ההתוודעות הציבורית לחוק וקבלתו התרחשו באמצעות פרשיות שהתפוצצו בתקשורת ובשיח הציבורי סביב דמויות ציבוריות שהואשמו על ידי נשים בהטרדות מיניות. אחד המקרים המתוקשרים אחרי פרשת מרדכי היה תלונות על הטרדות מיניות מצד עופר גלזר, שהיה נשוי אז למילרדרית שרי אריסון. התלונות התפרסמו בשנת 2003, ובשל הפרופיל הציבורי הגבוה של הנילון, סיקור הפרשה נמשך עד שנת 2007, כשגלזר ריצה את עונש המאסר הקצר שהושת עליו בכלא מעשיהו, ושילם פיצויים למתלוננות.
ואולם שעת המבחן להתקבלותו של החוק הגיעה בשנת 2006, שמונה שנים אחרי חקיקתו. בשנה זו התפוצצו שתי פרשיות בעלות פרופיל גבוה, שליוו את השיח הציבורי עת ארוכה ועוררו סערת רגשות עזה במיוחד. פרשת רמון החלה כשקצינה שחגגה את שחרורה מצה"ל (ביולי 2006) ביקשה להצטלם עם שר המשפטים שעבר במקום החגיגה בדרכו לישיבת ממשלה, ובנוסף לחיבוק לשם צילום קיבלה ממנו גם "נשיקה" שכללה החדרת לשונו לתוך פיה ללא הסכמתה. זו התנהגות המהווה הטרדה מינית אסורה מסוג "מעשה מגונה", וחיים רמון, שהתפטר ממשרתו, הועמד לדין והורשע (בינואר 2007).[14]
הצטרפותם של ארבעה גורמים הפכה אירוע זה לסנסציוני. ראשית, בשלב זה כבר התפתחה מודעות ציבורית לחוק, ורבים ורבות בציבור התייחסו אליו בחשדנות, חשש ועוינות. שנית, האירוע היה נקודתי, קצר, ומינורי יחסית להטרדות מיניות אחרות. שלישית, חיים רמון היה לא רק שר בממשלה, אלא אישיות ציבורית מקושרת מאוד ואהודה על רבים מאוד הן בקרב הצמרת הפוליטית בישראל והן בתקשורת. רביעית, רמון נלחם עד חרמה במתלוננת וביועץ המשפטי לממשלה שהחליט להעמידו לדין, וטען שהאישום הוא קונספירציה שנועדה להרחיקו ממשרד המשפטים. ארבעה גורמים אלה הביאו להתקוממות ציבורית תקשורתית חסרת תקדים נגד האישום והחוק, ודרישות קולניות כמעט מקיר לקיר לבטל את שניהם. גם נשים שזוהו כפמיניסטיות, כמו שולמית אלוני ויעל דיין, תמכו ברמון והכריזו שהחוק מרחיק לכת ושנעשה בו שימוש קיצוני. תמיכה במתלוננת ובחוק זכתה לקיתונות של ביקורת וגינוי. השופטת חיותה כוחן שהרשיעה את רמון קבעה שהתקשורת תמכה ברמון עד כדי ניסיון להטות את הדין, וכתוצאה מכך נבלם קידומה במערכת השיפוט.[15]
ואולם למרות הסערה הגדולה, רמון ריצה את העונש הקל שהושת עליו (120 שעות לתועלת הציבור ופיצוי של 15,000 ש"ח לקצינה ללא קלון), ולא נעשו ניסיונות רציניים לביטול החוק או שינויו. אף שדמויות ציבוריות חזקות ורבות השפעה (כמו דניאל פרידמן, שמונה בהמשך לשר המשפטים) הוסיפו לקתרג על ההעמדה לדין, ההרשעה והחוק — הסערה שככה, והחוק על רוחו ועמדותיו שרד אותה בשלום. התנועת העזה שאירוע זה יצר נגד החוק והשקפת העולם הפמיניסטית שהוא מגלם (backlash) — דעכה. מהלך זה ניכר גם ביחס הציבור לפרשת קצב הדרמטית לא פחות שהתחוללה במקביל.
ממש במקביל לתחילת פרשת רמון, ביוני 2006, החלה גם פרשת משה קצב, שהיה נשיא המדינה, והואשם בשורה של הטרדות מיניות ומעשי אונס. פרשה זו העסיקה את השיח הציבורי עשר שנים, עד שחרורו של קצב מן הכלא בדצמבר 2016. הפרשה כללה התפטרות נשיא מתפקידו, עסקת טיעון שעוררה זעם ציבורי רב, חזרתו של קצב מהסכמתו לעיסקת הטיעון, השתלחות חסרת רסן שלו במתלוננות, בתקשורת, ברשויות החוק ובגורמים נוספים רבים, והתבטאויות בוטות של עורכי דינו. בשונה מחיים רמון, המעשים שמשה קצב הואשם בהם היו חמורים, רבים, והתפרסו על פני שנים רבות. בנוסף, קצב לא נהנה מתמיכה גורפת של התקשורת והאליטה הפוליטית. בהתאמה, העיסוק הציבורי בעניינו היה אינטניסיבי וסוער, אך לא חד צדדי. השיח היה חופשי ולכן מעמיק ומעניין יותר. כך, למשל, הסכם הטיעון שנחתם עמו עורר מחאה ציבורית עזה, וכשקצב חזר בו מהסכמתו להסכם ותקף את הרשויות — דעת הקהל נטתה נגדו. הרשעתו התקבלה בהסכמה גדולה לאין שיעור מזו של רמון. עשר שנות העיסוק הציבורי בפרשה מדגימות שהחוק למניעת הטרדה מינית צלח את האתגר שהציבה לו פרשת רמון, והתקבל על חלקים גדולים בציבור.
במקביל לעיסוק הציבורי בידוענים, מערכת המשפט הישראלית הסכינה עם החוק הפמיניסטי החדש ולא התקשתה להחיל אותו על מקרים שבאו בפניה. שופטות ושופטים זיהו את הנזקים ואת הפגיעות בערכיו המוגנים של החוק ולא התקשו לפסוק לטובת תובעות. הפיצויים והעונשים שנפסקו היו בדרך כלל נמוכים מאוד, אך האפקט הציבורי היה משמעותי. ניתן לומר שהטיפול המשפטי בהטרדות מיניות עלה על מסלול של שגרה.[16] גם מקומות עבודה גדולים הפנימו את השינוי, והחלו להחיל את הוראות החוק הנוגעות לעולם העבודה: יותר ויותר מהם מינו אחראיות לקבלת תלונות, פרסמו תקנונים, ערכו השתלמויות לעובדים וניהלו הליכי משמעת. האוירה במקומות עבודה גדולים החלה להשתנות.
- התקבלות הנורמות של החוק והתבססותן (2012- 2015)
פרשות המשיכו להסעיר את הציבור ואת התקשורת ולשמש כמקרי הבוחן לגיבוש הנורמות החדשות. כך, למשל, בראשית שנת 2012 התפרסמו עדויות שראש הסגל במשרד ראש הממשלה ואיש אמונו של ראש הממשלה, נתן אשל, הטריד מינית עובדות שהיו כפופות לו. מזכיר הממשלה, ראש מערך ההסברה הלאומי והמזכיר הצבאי היו מעורבים בהעברת העדויות ליועץ המשפטי לממשלה, מכיוון שחשו שהן כבדות משקל ומחייבות טיפול. בעסקת טיעון בהליך משמעתי של נציבות שירות המדינה אשל פרש מן השירות והתחייב לא לשוב אליו. במחצית שנת 2013 פנו תא העיתונאיות ועיתון הארץ להנהלת ערוץ 10 בדרישה לחקור טענות של עשר נשים שהעיתונאי עמנואל רוזן הטריד או תקף אותן מינית במסגרת עבודתו. חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות החשיפה אמנם לא הובילה להגשת כתב אישום, אך רוזן פרש מהגשת התכניות בתקשורת.
במרץ שנת 2014 הוגשה תלונה למשטרה על הטרדה מינית של סילבן שלום, שהתמודד באותה עת על תפקיד נשיא המדינה. אף שהתלונה חלה על אירועים שהתיישנו ולא ניתן היה לפתוח הליך משפטי, רבים מתומכי שלום הסירו את תמיכתם בו, הוא הסיר את מועמדותו, ובסופו של דבר אישתו נפרדה ממנו והוא פרש מן החיים הציבוריים. במאי נודע שמועמד אחר, מאיר שטרית, חתם על הסכם השתקה עם עובדת משק בית שטענה שהוא הטריד וניצל אותה מינית, ובכך הסתיימה גם מועמדות זו לנשיאות.[17]
במקביל, במהלך כל שנת 2014 וראשית שנת 2015 איבדו חמישה ניצבים במשטרת ישראל את תפקידיהם עקב פרשות שעניינן ניצול מרות לשם הטרדה מינית וקבלת טובות הנאה מיניות מפקודות וכפיפות (ניצבים יוסי פריינטי, קובי כהן, ניסים מור, חגי דותן וניסו שחם). כל אחת מן הפרשות זכתה לתשומת לב רבה, וכולן יחדיו היוו רעידת אדמה ציבורית. רב ניצב יוחנן דנינו הפגין אפס סובלנות להטרדות מיניות בשירות, הפגין מחויבות עמוקה לנורמות המגולמות בחוק למניעת הטרדה מינית, והוכיח לציבור שניתן לבער נורמות פטריארכליות שוביניסטיות שיש בהן ניצול לרעה של כוח בהקשרים מיניים ומגדריים.
בהמשך, בסוף שנת 2015 התפטר חבר הכנסת ינון מגל לאחר שפורסמו מספר עדויות על התנהגות מינית בוטה מצדו כלפי נשים שלא הסכימו לכך. אף שהחקירות המשטרתיות לא הניבו כתב תביעה, הוא לא שב לחיים הציבוריים. בראשית שנת 2016 התפרסם ששחקנית איימה לתבוע את תאטרון חיפה על הטרדה מינית שספגה מידי משה איבגי. בעקבות הפרסום יצאו עדויות של עשר נשים נוספות, וחקירת משטרה הובילה להגשת כתב אישום נגד השחקן המוכר והבולט. מקרים אלה ונוספים כדוגמתם תרמו להתייחסות ציבורית רצינית לתופעת ההטרדות המיניות — ובה בעת גם ביטאו ושיקפו את הלך הרוח החדש. דומה שכחמש עשרה שנה אחרי חקיקת החוק הוא התקבל על ידי חלקים גדולים בציבור הישראלי, והנורמות שהוא קובע הפכו לחלק מן המערך הנורמטיבי.
עם כל זאת, מטבע הדברים, ההתקבלות הנורמטיבית אינה חלקה, לינארית או גורפת, וצעדים קדימה גוררים תנועות נגד ראקציונריות (backlash). כך, למשל, רב ניצב יוחנן דנינו הוחלף ברב ניצב רוני אלשייך שפעל לעצירת השינוי הנורמטיבי במשטרה, לרבות הפסקת טיפול בתלונות אנונימיות, ותמיכה נחרצת בניצב רוני ריטמן, למרות ביקורת שיפוטית חריפה. יתירה מכך, מגזרים שלמים בחברה הישראלית ממשיכים לדבוק בנורמות פטריארכליות, להתעלם מן החוק למניעת הטרדה מינית, להשתיק מתלוננות ולהוקיען. בשעת כתיבת שורות אלה התפרסמה כתבה המביאה עדויות על תרבות ההטרדות המיניות במשרדי עורכי הדין הגדולים בישראל.[18] תכנית הרדיו של רשת ב', "סדר יום", חשפה שסוהרות שהתלוננו על הטרדות מיניות בשירות בתי הסוהר חשו זילזול ונאלצו להתפטר.[19] גם לגבי המתרחש באקדמיה הישראלית מתפרסמות מדי פעם בפעם ידיעות המלמדות שהפטריארכיה ממשיכה לשלוט בכיפה.[20] ציבורים מסתגרים, כמו חלקים מן המגזר החרדי וחלקים מן המגזר דובר הערבית בישראל, משמרים אף הם תרבויות קהילתיות חסינות מפני השפעת החוק. במקביל, העונשים שמערכת המשפט משיתה בגין הטרדות מיניות עודם קלים מאוד, ומערכות אכיפת החוק לוקות עדיין באטימות וחוסר רגישות שמקשים מאוד על מי שמבקשות להגשים את זכויותיהן, להתלונן, לתבוע ולהעיד בגין הטרדות מיניות. ומערכת החינוך נמנעת מהוראת החוק, ערכיו והגדרותיו להבחנה בין מותר לאסור. ההטמעה הנורמטיבית של החוק אמנם משמעותית וניכרת, אך טרם הושלמה.
חלק שלישי: תהליכי הרדיקליזציה והפוריטניזציה בתפיסת הטרדות מיניות
- החלת החוק למניעת הטרדה מינית על רומנים בעבודה (בית הדין הארצי לעבודה, 2008-2018)
כאמור בראשית הדברים, החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית נועד להגן על כבוד אדם וחוה, חירותם, פרטיותם והשוויון בין המינים, ולשם כך הוא אוסר ששה סוגי התנהגות שהם פוגענים מינית ו/או מגדרית. עמדת החוק — המובעת בשתיקתו –היא שסקס שמתקיים בהסכמה חופשית של כל הנוגעים בדבר הוא עניינם הפרטי של הצדדים לו, והחוק אינו מתערב בו בשום צורה. זאת בין שהאנשים המשתתפים בסקס הם נשים ו/או גברים; בין שהם פועלים מתוך קירבה רגשית ובין שמתוך עוררות מינית נטו; בין שהם קרובים זה לזה או זרים גמורים. כך גם אם הם עובדים ביחד או מצויים ביחסי מרות במקום עבודה. בפשטות: החוק למניעת הטרדה מינית אינו נוגע בסקס בהסכמה חופשית, גם לא בעבודה, וגם לא כשיש בין הצדדים יחסי מרות. בכך מבטא החוק גישה ליבראלית המכבדת את האוטונומיה האישית, ונמנע מגלישה לפוריטניות מינית.
בנוסף, חברות הכנסת שעסקו בניסוח החוק למניעת הטרדה מינית סברו שעבירות מין הכוללות חדירה לגוף הקרבן חמורות מכדי להכלל בקטגוריה "הטרדה מינית". לכן עבירות אלה הושארו בחוק העונשין, והחוק למניעת הטרדה מינית לא נוגע בהן; הוא עוסק בפגיעות שדרגת חומרתן פחותה. עבירות אלה הן אינוס, כלומר חדירה לגופה של אישה ללא הסכמתה החופשית (לפי סעיף 345 לחוק העונשין), מה שחוק העונשין מכנה "מעשה סדום" (בסעיף 347), ומה שמכונה בחוק העונשין (בסעיף 346) "בעילה אסורה בהסכמה". עבירה זו אוסרת חדירה לגופה של קטינה (שנתפסת כמי שאינה בגירה דיה כדי להסכים לחדירה מינית), וחדירה לגופה של עובדת תוך ניצול יחסי מרות בעבודה.[21]
הטיפול המשפטי בעבירות מין, הן זה הפלילי והן זה הנזיקי, הוא בסמכות בתי המשפט (השלום והמחוזי). בתי הדין לעבודה הוסמכו (בסעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית) לטפל אך ורק בתביעות בגין הטרדות מיניות שהתרחשו במסגרת יחסי עבודה, כשכל הנוגעים בדבר הם עובדים או מעסיקים. בתביעות מסוג זה סמכות בתי הדין לעבודה היא ייחודית (כלומר רק הם מוסמכים לדון בהן).
בשנת 2008, במלאת לחוק עשור, בית הדין הארצי לעבודה פסק (בהלכת פלונית[22]) שחדירה לגופה של עובדת על ידי עובד שניתן לראותו כבעל מרות ביחס אליה היא הטרדה מינית אסורה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית. בית הדין דן בתביעה ופסק לעובדת פיצויים. זאת למרות שאף אחד מסעיפיו של החוק למניעת הטרדה מינית אינו מתייחס להתנהגות כזו ואינו מעניק לבית הדין לעבודה סמכות לדון בה.
ביתר פירוט, בית הדין הארצי לעבודה קבע שכל מגע מיני בין מי שיש ביניהם יחסי מרות מכיל ניצול לרעה של יחסי המרות, ולכן הוא בבחינת "בעילה אסורה בהסכמה"; ש"בעילה אסורה בהסכמה" היא הטרדה מינית אסורה (אף שהדבר אינו קבוע בחוק); שבתי הדין לעבודה מוסמכים לדון בתביעות שעניינן מגעים מיניים כאלה (אף שהדבר אינו קבוע בחוק). כך הרחיב בית הדין הארצי לעבודה את סמכות המערכת שבראשה הוא עומד, את משמעות המושג "ניצול", וגם את המושג "הטרדה מינית" ואת תחולת החוק למניעת הטרדה מינית, שלשיטת בית הדין אוסר כל קשר מיני במסגרת יחסי מרות בעבודה.[23]
הלכה שיפוטית זו, הסוטה, כאמור, מהוראות החוק ומרוחו, פותחת פתח לשיח פוריטני המגביל אוטונומיה מינית — גם של נשים. ואכן, בעקבות החלטת בית הדין הארצי לעבודה, מקומות עבודה רבים מתייחסים לכל סקס בין עובדים שיש ביניהם יחסי מרות כהתנהגות אסורה, ומפטרים עובדים שמנהלים ביניהם רומנים בהסכמה חופשית. זאת למרות שבהחלט יתכן מצב שבו עובדת בוגרת מעוניינת באופן חופשי בקיומו של קשר מיני עם מי שהיא היא מצויה ביחסי מרות איתו או איתה.
דרישה משמעתית של מקום עבודה שעובדים שיש ביניהם יחסי מרות חייבים לדווח על קשרים אינטימיים ביניהם יכולה להיות לגיטימית, כי קשרים כאלה עלולים ליצור "רעש" במערכת ולפגוע בעובדים סובבים. לגיטימי גם שמקום עבודה יפריד בין עובדים המקיימים ביניהם קשר אינטימי. אבל התערבות של חוק המדינה בנושא כזה היא מרחיקת לכת ומסכנת את חופש המימוש העצמי. בנוסף, כינוי של רומנים בעבודה "הטרדה מינית" מטשטש בין מותר ואסור.
בפברואר 2018 בית המשפט העליון קבע[24] (כפי שעשה בעבר כבר בשנת 2014[25]) שפרשנותו של בית הדין הארצי לעבודה שגויה ומנוגדת להוראות החוק. בית המשפט העליון שב והבהיר שלבית דין לעבודה אין סמכות לדון או לפסוק בשום סוג של סקס הכולל חדירה לגוף (בעילה אסורה בהסכמה, אונס או רומנים בהסכמה חופשית), אלא רק בהטרדות מיניות, כהגדרתן בחוק למניעת הטרדה מינית, כשאלה התרחשו בין עובדים במקום העבודה. משמעות הדבר היא שהלכת פלונית משנת 2008, הקובעת שרומנים בהסכמה חופשית בין עובדים שיש ביניהם יחסי מרות היא הטרדה מינית — בטלה.
לפי הפסיקה העליונה, מקומות עבודה רשאים לקבוע איסורים משמעתיים על סקס במסגרת יחסי מרות בעבודה, ולדרוש מעובדות ועובדים לדווח על קשרים כאלה ו/או להפסיק את יחסי המרות כל עוד הם מתקיימים. הם לא רשאים לראות ביחסים כאלה הטרדות מיניות ולפעול כאילו חוק המדינה אוסר עליהם. ואולם בעת כתיבת הדברים הללו מקומות עבודה רבים אינם מודעים לפסיקת בית המשפט העליון, וכבר הפנימו את הנורמה המטשטשת גבולות, מרחיבה את מושג ההטרדה המינית האסורה, ומקדמת פוריטניות מינית בעולם העבודה. שיח זה, שהתקבע בעולם העבודה מזה עשור, גלש משם לכל תחומי החיים.
- הדתה והדרת נשים תורמים לפוריטניזציה של תפיסת ההטרדה המינית
במאה העשרים ואחת ישראל עוברת תהליך מואץ של הדתה, המונהג על ידי ציבורים דתיים קיצוניים ונתמך במדיניות זרועות הממשלה. מכיוון שהיהדות הרבנית האורתודוכסית הנוהגת בישראל היא פטריארכלית, תהליכי ההקצנה מתבטאים בראש ובראשונה בהסגה לאחור של זכויות נשים. הדרת נשים נוהגת בציבורים יהודיים דתיים בישראל מאז ומעולם: נשים מודרות מלימודים בישיבות, מתפקידי רבנות ודיינות, ואף מהתמודדות ברשימות חרדיות לכנסת ולשאר כל הרשויות. עם התחזקות ההדתה, מתחזקות הדרישות להדיר נשים מתפקידים בצבא, מקדמת אוטובוסים, ממדרכות בהן צועדים גברים, ומשירותים ציבוריים כמו ספריות וקופות חולים.
הדרת נשים, המבוצעת לרוב על ידי הפרדה מגדרית, היא סוג עתיק ומכוער של אפליה ודיכוי. היא מתורצת באמצעות שיח פוריטני של הגנה הן על חסידותם של גברים והן על "צניעותן" של נשים. למרבה האירוניה, שיח ההדרה מנכס את המושג הטרדה מינית: הקשר בין נשים וגברים בתחום הציבורי מוצג כפותח פתח להטרדות מיניות, ואילו הדרת הנשים מוצגת כמושיעתן מסכנה זו. אם נשים תורחקנה מפעילות ציבורית, אם תשהנה, תעבודנה ותלמדנה בנפרד — הן לא תיסבולנה מהתחככויות ונגיעות לא רצויות, כלומר מהטרדות מיניות ונזקיהן. במקום להתמודד עם הטרדה מינית, ההדרה מציעה אפליה של נשים וכליאתן במרחב הפרטי.[26]
הטרדה מינית והדרת נשים אכן קשורות זו בזו; אך לא בכך שהדרה מונעת הטרדה, כפי שטוען השיח הפוריטני, אלא דווקא בכך שהטרדה מינית משרתת הדרה והדרה מהווה הטרדה מינית. הטרדות מיניות שמשרתות הדרת נשים מן המרחב הציבורי או מעולם העבודה; הן מפחידות ומרתיעות נשים, ודוחקות אותן להשאר בתוככי בתיהן. יש הטרדות מיניות המבוצעות במכוון להדיר נשים. חישבו למשל על מי שמנסה לדחוק נשים לאחורי האוטובוס על ידי ביזוי והשפלה שלהן בכינויים המתייחסים למינן ומיניותן ("פרוצה"). התנהגות כזו היא הטרדה מינית אסורה המשרתת הדרת נשים מקדמת האוטובוס. בד בבד, אני סבורה שעצם ההדרה יכולה להחשב כביזוי והשפלה של נשים על רקע מינן, ולכן הטרדה מינית אסורה. כך למשל אפשר לטעון שמפלגה המונעת מנשים להתמודד על מקום ברשימה לכנסת או לכל גוף אחר, מבזה ומשפילה נשים על רקע מינן. מכיוון שכך, כל אישה שמרגישה מושפלת ומבוזה בשל הדרתה בגלל היותה אישה מהתמודדות על מקום ברשימה יכולה לתבוע מן המפלגה פיצויים ללא הוכחת נזק בגובה 120,000 ש"ח.
בין כך ובין כך, שיח ההדרה הגובר בישראל וניכוסו את ההתייחסות להטרדה המינית מחזקים את התפיסה הפוריטנית שכל מגע בין גברים ונשים (שלא במסגרת הנישואים) הוא בעייתי ומכיל סכנה של הטרדה מינית. שיח זה אינו מבחין בין מגעים שמתרחשים בהסכמה ואלה שנכפים על צד אחד על ידי האחר. הוא אינו מבחין בין מבטים, נגיעות קלות וקשרים מיניים של ממש. ככל שההדתה וההדרה גוברות — כך גובר הבלבול בין הטרדה מינית ובין כל סוג אחר של קשר בין המינים. הכל הופך להטרדה מינית, וזו מוצגת כתועבה.
- השפעת קמפיין #MeToo והשלכותיו (אוקטובר 2017)
בארצות הברית, חלוצת ההכרה בתופעת ההטרדה המינית ובנזקיה, אין חוק האוסר הטרדה מינית. בתי המשפט האמריקאים קבעו (כבר משנות השבעים של המאה העשרים) שמעסיקים חייבים להבטיח לעובדותיהן סביבת עבודה נקיה מהטרדה מינית, ושכישלון לעמוד בחובה זו גורר תשלום פיצויים. על פי הסדר משפטי זה, המטריד עצמו אינו מועמד להליך ואינו נותן את הדין על מעשיו; האחריות היא אך ורק על המעסיק כלפי עובדות שלו. והמחיר הוא כספי בלבד (פיצויים). מחוץ לעולם העבודה וההשכלה בדרך כלל לא ניתן להתלונן על הטרדות מיניות או לתבוע בגינן.
זה הרקע החברתי והמשפטי שבתוכו נולד בסוף 2017 המיזם האמריקני #MeToo: בהעדר חוק, נשים אמיצות החליטו לחשוף ולהוקיע את תופעת ההטרדה המינית בזירה הציבורית ולתמוך זו בזו תוך גינוי המטרידים. אולי בעקבות המיזם והשינוי הנורמטיבי שהוא דורש ומחולל, ינוסחו בארצות הברית תקנות או חוקים השוללים הטרדה מינית גם מחוץ ליחסי עבודה.
מכיוון שבישראל החוק קובע מזה עשרים שנה הן את הנורמות החברתיות והן את האיסור המשפטי בתחום ההטרדה המינית, אפשר היה לחשוב שאין לנו צורך במיזם חברתי כגון #MeToo: אין צורך להעמיד מטרידים למשפט הציבור כשאפשר להשתמש במשפט המדינה וברשויותיה. ואכן, אני סבורה שאילו משרד החינוך דאג ללמד את יסודות החוק ורשויות אכיפת החוק טיפלו כהלכה בתלונות על הטרדות מיניות, אזי כל אישה או גבר היו יכולים לזהות הטרדות אסורות, להתלונן עליהן (במקומות העבודה, בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט האזרחיים או במשטרה), ולקבל מענה. אבל בורות לגבי תחולת החוק, היקפו ואופן השימוש בו, ביחד עם תסכול מאזלת ידם של מעסיקים רבים שאינם ממלאים את חובותיהם, מאטימותן של רשויות אכיפת החוק, מהתארכותם של הליכים משפטיים, מהעונשים הקלים הנגזרים על מטרידים, מהשמרנות הפטריארכלית ו/או ההגנה על מטרידים של קהילות רבות וכמובן — חיקוי כל מה שהוא אמריקאי, דחפו נשים ישראליות להצטרף למייזם #MeToo ולפרסם בתקשורת, בעיקר בזו החברתית, עדויות על פגיעות מיניות.
בראשית שנת 2018 התפרסמו בתקשורת הישראלית עדויות של נשים נגד דמויות ציבוריות כמו אלכס גלעדי, יוסף לפיד, גבי גזית, חיים יבין ונתן זהבי ונגד מורים כמו בועז ארד ומנחם נבנהויז ואמנים כמו זאב רווח. חלק מן העדויות שפורסמו הובילו לסילוק או התפטרות (אלכס גלעדי, גבי גזית). חלקן התייחסו לאירועים שהתרחשו על פי הנטען לפני שנים רבות, וחלה עליהם התישנות. חלקן תארו הצקות מיניות שאינן נלכדות ברשת הגדרותיו של החוק למניעת הטרדה מינית.
גל המחאה המתבטא במיזם #MeToo העלה את המודעות לנושא ההטרדה המינית, ועודד נשים להתגבר על הפחד ולחשוף פגיעות שנפגעו. יחד עם זאת, לצד הברכה הרבה שבו, המיזם גובה גם מחירים: הוא מתרחש בזירה הציבורית ללא הגדרות ברורות ומדוייקות או איזונים ובלמים מערכתיים, וללא כללי משחק חשובים של עולם המשפט, כמו חזקת החפות, דרישת ההוכחה והשכנוע, התיישנות, מידתיות, התחשבות בכלל נסיבות האירוע, וכמובן, מעל לכל — הבהרת המותר והאסור לפני שעונשים. כללים אלה מגינים על זכויות נאשמים, שגם הן, כמו זכויות נשים, שייכות לזכויות האדם. בהעדר כללי משחק המגינים על נאשמים או נילונים, כל עדות המושמעת בחלל הציבורי עלולה להתפס כאמיתית, בלי שנבדקה בשום צורה; כל חוויה של פגיעה עלולה להתפרש על ידי הציבור כעבירה (גם אם היא לא מוגדרת כך בשום מקום); על כל אירוע שניתנה עליו עדות, הציבור עלול לדרוש ענישה כבדה, בלי להתחשב בנסיבות הספציפיות; אנשים עלולים להענש על התנהגויות שבצעו לפני שנים רבות, גם אם שינו מאז את דרכיהם; התנצלות והתחייבות להיטיב דרכים עלולות לא להילקח בחשבון.
היווצרותו העממית, הספונטנית של שיח #MeToo שילבה אל תוכו את האהדה הנפוצה בתקופה זו בציבור הרחב לפוליטיקה של הזהות. בהקשר הנדון, פוליטיקה זו מתבטאת באהדת נשים כנשים והעדפתן על פני גברים. על פי גישה זו, עדויות של נשים זוכות באמון אוטומטי בשל השתייכותן של העדות לקבוצת הנשים, ואילו עדויות של גברים נדחות אוטומטית כי הם גברים. מכיוון שבעולם הפטריארכלי נשים הן קבוצה מגדרית מדוכאת ומופלית, יש הגיון וערך ("רדיקאלי", מרכסיסטי) ב"העדפה מתקנת" כזו, שהיא בעצם "תיקון העדפה", כלומר ביטול ההעדפה הפטריארכלית שניתנה מאז ומעולם לקבוצת הגברים. ואולם "תיקון העדפה" נועד לבטל את ההעדפה השיטתית הגורפת שיצרה פריווילגיות בלתי מעורערות לבני המעמד השליט. הוא לא נועד לייצר פריווילגיות בלתי מעורערות חדשות לקבוצה המדוכאת, ולהפוך אותה להגמונית. תיקון העדפה לא נועד להותיר על כנה את שיטת הפריווילגיות ולשנות רק את זהותן הקבוצתית של הנהנות מהן; הוא נועד לבטל את כל שיטת הפריווילגיות הקבוצתיות ולהבטיח את זכויות אדם וחוה של כל פרט, בלי קשר לזהותו ושייכותו הקבוצתית. הפמיניזם המושפע מפוליטיקה של הזהות גולש לעיתים מביטול הפריווילגיות, שהוא מטרה ראויה, אל עבר הענקתן לנשים במקום לגברים, שהיא בעייתית. כי יש מקרים בהם אישה מסוימת פריווילגית יותר מגבר מסוים; ויש מקרים בהם גבר מסוים ראוי לאימון יותר מאישה מסוימת. הכרחי לבחון כל מקרה לנסיבותיו הייחודיות. כשהעדפת נשים נעשית באופן אוטומטי גורף היא לוקה במהותנות, פוגעת בכבוד אדם וחוה, חירותם וזכויותיהם השוות, ושוללת זכויות אדם אוניברסליות אינדווידואליות.
בנוסף לכך, שיח #MeToo מתרחש בעיקר ברשתות החברתיות, ולכן הוא מאופיין במיידיות, בסערות שגואות וגוועות, בקיצור שיש בו גם שטחיות, בהתלהמות קבוצתית המשתיקה דעות מיעוט, בביוש שלעיתים הוא אכזרי ואף קטלני ובסחרור בלתי פוסק. כל אלה אינם מאפשרים למידה יסודית ושיטתית, פיתוח השקפת עולם סדורה וקוהרנטית או חידוד של דקויות. הם מעודדים התעלמות מן העבר, ביטול מורכבויות, וחריצת דין מיידית. הם גובים מחירים אנושיים כבדים.
הצטרפותם יחדיו של הדינמיקה הסוערת של הרשתות החברתיות וסכנת הקיצוניות של הפוליטיקה של הזהות מתבטאת בנטיה לשיח חד צדדי, פשטני ודוגמטי השולל כל פניה מינית, אינו מבחין בין עדות בעלמא לבין עדות מגובה בראיות על פגיעה מינית ממשית, אינו מכיר בזכות להליך הוגן או להתיישנות עילה, אינו סובל מורכבות או אמביוולנטיות, ואינו מתיר התלבטות או עמדות הסוטות מן הקו השליט. למרבה הצער, כל אלה יובאו, ביחד עם מייזם #MeToo אל תוך השיח הישראלי, והם מוצגים עכשיו כחלק מן "השיח הפמיניסטי החדש".
לסיום
אודרי לורד טבעה את השאלה הפמיניסטית האלמותית "האם אפשר לפרק את הבית בכליו של בעל הבית?" האם נצליח לפרק את הפטריארכיה תוך שימוש בלשון, בערכים, במשפט שהיא עצמה יצרה? או שמא יש לקרוא תיגר מלא וגורף על כולם? האם נצליח לחולל שינוי עומק או שמא אין מנוס מהנהגת מהפכה?
במאמר זה אני טוענת שהחוק למניעת הטרדה מינית הצליח להוביל שינוי שיטתי, עמוק, בר קיימא בתרבות הישראלית ובנורמות הנוהגות. זהו תהליך שעודנו מתרחש ומתקדם, אך כבר בעשרים שנותיו הראשונות השפעתו היתה ניכרת. זאת, בין השאר, משום שהחוק נוסח בבית יוצר פמיניסטי, ולא עוקר או מוסמס בתהליך החקיקה, וכן משום שהקרקע לחקיקתו היתה בשלה והוא התקבל בהתלהבות על ידי ציבור נשי שהלך וגדל. אכיפת החוק עודנה חלקית, לוקה בכשלים רבים, ומצריכה עבודה, אך המהלך הצליח במידה רבה. במילותיה של אודרי לורד: אף שחקיקה היא כלי של השיטה, החוק למניעת הטרדה מינית, שעוצב מחומר פמיניסטי, חד דיו כדי ליצר סדקים במבנה הפטריארכלי. לכן אין צורך להשליך כלי זה מאחורי גוונו. כששינוי עומק מצליח, גם אם לאט ולא באופן מושלם, מתבקש לדבוק בו ולא להמירו במהפכה. זאת משום שמהפכה תובעת קורבנות כבדים מכל הצדדים, ואין לדעת אנה תוביל. יש שהיא מכילה יסודות החותרים תחת עצמה ומסכנים גם אותה.
החוק למניעת הטרדה מינית הגדיר שורה של התנהגויות מגדריות לא מכבדות שמזה עשרים שנה הן אסורות בישראל על פי חוק. חלק ממטרתו הרחבה היתה לעודד שינוי תרבותי עמוק, ברוח כבוד אדם וחוה, שימנע גם התנהגויות סקסיסטיות קלות יותר. שינוי כזה מתרחש "בצל החוק". עכשיו, כשחלק מן הציבור הישראלי הפנים, לפחות במידת מה, חלק מהוראות החוק, בהחלט יש מקום לקדם ביתר שאת גם את השינויים בצל החוק: אלה שהחוק אינו מגדיר מפורשות, אלא מעודד בכוח הערכים והרוח שהוא משרה. במסגרת זו בהחלט יש מקום להבהיר מה מקובל ומה לא מקובל ביחסי לקוחות–מלצריות, גם מעבר להטרדות מיניות אסורות על פי חוק. יש מקום להבהיר כיצד אדם יכול להתנצל על הטרדה מינית, ובאילו נסיבות התנצלותו תתקבל, בין שמלכתחילה עבר על החוק ובין שלא. יש מקום גם לשקול כיצד להתייחס לעדויות על התנהגויות לא ראויות מן העבר הרחוק שלא ניתן לחקור אותן. כל אלה סוגיות ראויות ובעלות ערך שאין להקל בהן ראש. הדיונים בהן צריכים להתנהל בשיח פתוח ומאפשר, ללא סחרור, "עריפת ראשים" או קריאת תיגר גורפת על כל מה שפותח עד כה.
ישראל איננה חברה פוריטנית, ומעולם לא שלטה בה סלידה ממיניות חופשית. הקיצוניות הדוגמטית בשיח נגד הטרדה מינית, המתעלמת מזכויות אדם (נילונים ונאשמים) וגולשת לפוריטניות מינית, אינה נחוצה ואינה הולמת את תנאי הארץ ותושביה. כפי שהראיתי, היא ניזונה מפסיקה שגויה של בית הדין הארצי לעבודה, מתהליכי הדתה והדרת נשים, מאימוץ גורף של פוליטיקה של הזהות ומחיקוי לא ביקורתי של תהליכים שעוברים על החברה האמריקאית. היא נתפסת על ידי רבים ורבות בארץ כטרור כוחני; כגילוי נוסף של העדריות הדורסנית המתבטאת בכל תחומי החיים בעת הזו; כניסיון של פמיניסטיות צעירות להצדיק את זכות קיומן על ידי הקצנה חסרת מידה או גבולות לעומות קודמותיהן. היא מחזקת את מי שהתנגדו לשינוי הנורמטיבי מראשיתו, ומרתיעה רבים שחשדו בו אך כמעט הסכינו עמו. היא עלולה לגרור תגובת נגד רחבת היקף, לא רק של גברים שמעולם לא השלימו עם השינוי, אלא גם של נשים וגברים שחשים שהמטוטלת נעה רחוק מדי. האם יש מקום ל"רענון" ו"חידוש" השיח הפמיניסטי על ידי הדור הצעיר? בודאי ובודאי. ללא התפתחות כזו אין לשינוי חברתי תוחלת. אבל ראוי ש"שיח חדש" לא "ישרוף את המועדון" על כל תכולתו כדי להוכיח את חדשנותו, אלא יבחן לעומק באופן אחראי אלו ערכים, זכויות ודפוסי פעולה הוכיחו את עצמם וניתן לאמץ ולהבנות מהם.
[1] המאמר מוקדש לאמי, שולמית קמיר, שהיתה שם, תמכה והחזיקה אצבעות לאורך כל הדרך.
[2] אורית קמיר וארי שביט, "אחרי שנה וחצי של חשבון נפש, ארי שביט מסביר את מעשיו ומבקש סליחה מן המין הנשי", 5.7.2018. https://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-MAGAZINE-1.6242143 כפי שציינתי במאמר בעיתון, ההתנהגות שתארה העיתונאית האמריקאית אינה מהווה הטרדה מינית אסורה על פי החוק הישראלי, בעיקר משום שהיא לא הראתה לו שאינה מעוניינת בהצעותיו המיניות.
[3] נרי לבנה, "ההטרדה שלא היתה: איך בדיחה גרועה מביאה להרחקה לצמיתות מבית קפה", 12.7.2018. https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.6268336
[4] טלי (שם בדוי), "נרי לבנה, אני המלצרית, וזה הצד שלי לסיפור", 18.7.2018. https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6287702
[5] האתר נבדק לאחרונה ביום 20.7.2018.
[6]יהונתן ליס, "ח"כ נחמיאס ורבין: ח"כ ברושי נגע בי באופן לא ראוי, כשביקשתי שיתנצל – הסתובב"
18.7.2018 . https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.6290412 האתר נבדק לאחרונה ביום 20.7.2018.
[7] אם לא תפרוץ מלחמת קיץ באוגוסט 2018, יתכן מאוד שעד שמאמר זה יועבר לעריכה, ובודאי עד שירד לדפוס, תפרוצנה שערוריות זוטא חדשות. קצב ההתרחשויות הלוכדות את תשומת הלב הציבורית — מסחרר. שלוש הפרשיות מתוארות כאן לא משום חשיבותן לעומת אחרות, אלא משום שהן מעידות על הלך הרוח בשעת כתיבת הדברים.
[8] הצגתי פמיניזם זה, שאני מפתחת מזה עשרים שנה, בכתבים רבים. ראו למשל אורית קמיר, כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי חברתי ומשפטי (2007).
[9] גילוי נאות: בשנת 1997 כתבתי מאמר אקדמי שאת מסקנתו ניסחתי כהצעת חוק למניעת הטרדה מינית. במקביל לפרסום האקדמי הצעתי את הצעת החוק ליו"ר הועדה לקידום מעמד האישה דאז, יעל דיין, וסייעתי בידיה, כמומחית, להפוך את ההצעה לחוק. החוק נחקק ביום האישה הבינלאומי, ב-8 במרץ 1998, עוד לפני שהמאמר האקדמי ראה אור. בעשרים השנים שחלפו מאז אני מזדהה ומזוהה עם החוק. מאמר זה אינו מתיימר להיות "אובייקטיבי"; הוא מציג את התקבלות החוק מנקודת מבטי האישית. ראו אורית קמיר, 1998, "איזו מין הטרדה: האם הטרדה מינית היא אפליה אסורה או פגיעה בכבוד האדם ובחירותו?" משפטים כ"ט 317.
[10] להצגה ופיתוח של פמיניזם זה ראו למשל כבוד אדם וחוה, ה"ש 8.
[11] להצגה שיטתית של החוק ראו ספרי אורית קמיר, 2009, זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית, הקיבוץ המאוחד וכרמל.
[12] המקרה המובהק ביותר בהיסטוריה הישראלית הוא חוק שיווי זכויות האישה, שהוצע במתכונת פמיניסטית על ידי חברת הכנסת הראשונה רחל כהן-כגן, וכשנחקק בסוף בנוסח שהציעה הממשלה היה כה מסולף שכגן הצביעה נגדו ופרשה מן הכנסת. ראו פנינה להב, 1993, "כשהפוליאטיב רק מקלקל: הדיון בכנסת על חוק שיווי זכויות האישה", זמנים , 47-46 עמ' 159-149.
[13] המבקרת היסודית ביותר של החוק, ששבה ותוקפת את משנתו הפמיניסטית המושתתת על כבוד האדם היא נויה רימלט. ראו למשל נויה רימלט, 2010, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה – המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור.
[14] לדיון מפורט ראו אורית קמיר,2008, "משפט, חברה ותרבות בפרשת חיים רמון: ניתוח עבירת 'מעשה מגונה', מוסכמות חברתיות רלוונטיות והצעת 'החוק למניעת כפיה מינית'" המשפט י"ג 289.
[15] כמי שפעילה בנושא החוק מיום חקיקתו, תקופה זו זכורה לי כקשה והמאתגרת ביותר בתולדותיו. באותם ימים מעטות מאוד העזו לתמוך בחוק בגלוי, והביקורת שהוטחה בו — ובי — היתה גורפת. אפשרות ביטולו של החוק נראתה סבירה מאוד.
[16] לדיון יסודי ראו אורית קמיר, 2014, "החוק למניעת הטרדה מינית במערכות המשפט והמשמעת: נתונים מן העשור הראשון", משפט ברשת: זכויות אדם 2.
[17] לדיון במקרים אלה בהקשר רחב ראו אורית קמיר, "מעשה לילית" ופאניקה מגדרית ומשפטית: ציד מכשפות בישראל 2014, בין מיתולוגיה, חברה ומשפט", יראה אור בכרך ייחודי של עלי משפט על משפט ומדעי הרוח.
[18] גור מגידו, 13.7.2018, "העורך דין המוכר ניסה לנשק אותי בכוח: ההטרדות המיניות במשרדי עורכי דין בישראל", עיתון הארץ, דה מרקר. https://www.themarker.com/law/.premium-MAGAZINE-1.6268791
[19] "סדר יום", 30.7.2018 https://www.kan.org.il/item/?itemId=35268
[20] לניתוח שלם ראו אורית קמיר, 2017, "מקץ עשרים שנה: המאבק בהטרדה מינית באקדמיה מחייב דבקות בתמונה הגדולה וגם דיוק בפרטים" מעשי משפט 9.
[21] המילה "בעילה" מכילה קונוטציה ברורה של בעלות: מי ש"בועל" — נוהג מנהג בעלים וקונה לעצמו בעלות. הגיע הזמן למחוק מינוח פטריארכלי זה מחוק העונשין ולהמירו בתיאור עובדתי מכבד: "המבצע חדירה מינית".
[22] ע"ע (ארצי) 274/06 פלונית נ. אלמוני (26.3.2008). http://www.glima.info/verdicts/27406.pdf
[23] לדיון מלא בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה וכל האמור להלן ראו אורית קמיר, "סקס בעבודה, ישראל 2018: מאבק סמכויות, אוטונומיה מינית, פוריטניות, רגולציה, והפרת אמונים", המשפט ברשת, להוסיף תאריך פרסום והפניה
[24] ע"א 3347/16, פלונית נ' פלוני (21.2.18) ודנ"א 1918/18 (29.5.18) לא פורסמו.
[25] רע"א 7146/13, פלוני נ' פלונית (22.9.2014) לא פורסם.
[26] מקדמי ההדתה טוענים שהפרדת נשים והדרתו מגינות על כבודן, בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה"; כך הם קושרים, לכאורה, בין הפרדה, הדרה, הטרדה מינית, כבוד אדם וחוה וזכויותיהם. ואולם התייחסות זו מוטעית ומטעה, שהן הכבוד שאותו מקדמת גישה זו הוא הדרת-כבוד, honor, השונה באופן עמוק ומהותי מן הכבוד הסגולי, dignity, וכבוד המחיה, respect, שמהם נגזר המאבק בהטרדה המינית.