לפני כשבועיים הביא הניו-יורק טיימס את סיפורה של מוקטרן ביבי, נערה מפנג'ב הפקיסטנית. בית דין שבטי גזר על משפחתה של מוקטרן את העונש שהנערה תאנס אונס קבוצתי על ידי שכניה. למרות זעקותיה ותחנוניה של הנערה, השכנים בצעו את האונס מיידית, ולאחר מכן שילוחו אותה הביתה ערומה לעיני כל תושבי הכפר. (סצינה כזו מוצגת לפרטיה בסרט ההודי Bandit Queen). הצפיה היתה, כמובן, שהבושה וההשפלה יובילו את מוקטרן ליטול את חייה. ואולם מוקטרן, שמעולם לא בקרה בבית ספר, ולא ידעה קרוא וכתוב, בחרה בחיים. יתירה מכך, היא בחרה בצדק, בפומבי, ובשינוי חברתי. היא הגישה תלונה כנגד שכניה, וששה מהם הורשעו ודינם נגזר להיות מוצאים להורג. בפיצויים שקיבלה, בשווי של 8,300$, היא הקימה בכפר שני בתי ספר (אחד לבנים ואחד לבנות), בתקווה שחינוך ימנע השתנותן של תופעות כמו זו שהיא נפלה לה קרבן. היא עצמה נצלה את ההזדמנות, ונרשמה לבית הספר שהקימה.  כשאזל הכסף לממן את בתי הספר – מכרה את פרת המשפחה. כתבה בניו יורק טיימס הביאה לגל של תרומות, ומוקטרן קיבלה 133,000$ להמשך מימון הפרוייקטים החינוכיים. לאחר בתי הספר, התכוונה לרכוש אמבולנס לשימוש הכפר, ולפתוח במערכה נגד תופעת הרצח על כבוד המשפחה.

ואולם כל הקלפים נטרפו כאשר בית משפט פקיסטיני לערעורים הפך את החלטתו של בית המשפט הנמוך, ושחרר חמישה מבין ששת תוקפיה של מוקטרן לחפשי. מוקטרן עזבה את הכפר, נסעה לאיסלמבד להגיש ערעור לבית המשפט העליון, ונאלצה להשאר שם, מחשש לחייה. היא מקווה לזכות בערעור ולשוב לכפר כדי להמשיך במפעל חייה.

http://www.nytimes.com/2005/03/05/opinion/05kristof.html?ex=1110862800&en=f75d3f7ba6805e50&ei=5070

מפעם לפעם, סיפור שכמעט לא יאומן כי יסופר, מצליח לזעזע את אמות הסיפים של הנפש, ולהכניס את החיים לפרופורציה. תעצומות הנפש של מוקטרן מעוררות השתאות, הערכה – והרבה צניעות. הן מולידות תקווה, ומשרות רצון לחיות, לעשות, לשנות. מסתבר שעוד יש הרבה לעשות ולשנות. ומסתבר שאפשר. כפי שאמרו רבותינו – אם נרצה, לא תהיה זו אגדה.