עקיבא נוביק לא מבין למה נשות ישראל מודאגות: הוא בדק בהסכמים הקואליציוניים ומצא ש"אין כמעט סעיפים הנוגעים למעמד האישה". יש רק איזה "חוק המפלה במתן שירותים". וכן, יש איזה רצון להחליש את בית המשפט העליון, ויתכן שזה ישפיע על יכולתו להגן על זכויות נשים. אבל מזה עושות כזה עניין? בגלל זוטות כאלה לובשות אדום, מתחפשות לשפחות וזועקות שמעמדן של נשים בסכנה? מסקנתו של נוביק היא שאף אחד מסלעי המחלוקת החדשים שנולדו בחברה הישראלית בחודשים האחרונים "אינו דמגוגי, מוגזם ומסולף כמו קמפיין השפחות". זאת ועוד: ללבו "מתגנבת לה המחשבה, שאולי קמפיינים כאלה פשוט מבטאים פחד מדתיים. משינויים".
אינני יודעת אם טורו של נוביק מבטא בורות, התממות, ציניות, או כורח בל יסורב להתקרבן. אין בכוונתי להשחית זמן ומילים בניסיון לברר זאת. החשוב הוא להזכיר לקוראות ולקוראים מה הסכנה ומדוע נשות ישראל חייבות לעמוד על משמר זכויותיהן, ביחד עם כל גבר שניחן ביושרה ובהגינות.
בשבועות האחרונים התעוררו אזרחיות ואזרחים רבים בישראל להבין שזכויות היסוד הבסיסיות שלהם – כולל החירויות לביטוי, להתאגדות, להפגנה, לדת ומדת –אינן מעוגנות בחוקה נוקשה, וכל רוב מקרי של חברי כנסת יכול לצמצמן או לבטלן כליל. מי שקבעו שזכויות אלה הן חלק ממגילת זכויות האדם הלא כתובה של ישראל הם שופטי ושופטות ישראל, במיוחד אלה בבית המשפט העליון, ובמיוחד בשבתם כבית דין גבוה לצדק. שופטות ושופטים הם גם מי שמגינים על הזכויות הללו כל אימת שהרשות המבצעת – או זו המחוקקת, שנשלטת על ידי המבצעת – מנסות לפגוע בהן במידה קיצונית, בין בחקיקה ובין בהחלטות מדיניות.
כידוע, המהלך הראשון בהפיכה המשטרית הוא החלשה יסודית של כלל מערכת המשפט ושל בית המשפט העליון בפרט; כך תוכל הקואליציה לפגוע באין מפריע בזכויות אדם בכלל וזכויות מיעוטים בפרט.
שום דבר מהדברים הללו אינו כתוב באופן מפורש בהסכמים הקואליציוניים. הציבור הישראלי השכיל להבין שגם אם ההסכמים הקואליציוניים אינם מפרשים זאת – החלשת המערכת השיפוטית מאפשרת לקואליציה לפגוע בזכויות אדם, והאידאולוגיה של מפלגות הקואליציה יוצרת סכנה ברורה ומיידית שזכויות אכן יפגעו. מה שנכון לגבי כלל זכויות האדם נכון שבעתיים לגבי זכויותיהן הייחודיות של נשים ככאלה.
כמו מרבית זכויות האדם הכלליות, גם מרבית זכויות הנשים בישראל אינן כתובות עלי ספר החוקים. ואולם בהשוואה לזכויות הכלליות, חלק מזכויות הנשים פגיעות הרבה יותר, וזאת משתי סיבות.
הסיבה הראשונה היא שלעומת שתיקת החוק ביחס לחופש הביטוי למשל, החוק הישראלי מונע מנשים באופן אקטיבי זכויות יסוד שנחוצות להן כנשים. ההסדרים המתקנים הם חלקיים וחלשים. כך למשל, החוק הישראלי אינו מכיר בזכותה של אישה לפריונה, ומעניק את הזכות הבלעדית להחליט על סיום הריון לועדה מקצועית. רק הועדה רשאית להתיר סיום הריון שאישה אינה רוצה בו, וגם זה רק במספר מצומצם של מקרים. בזכות רצון טוב של רשויות השלטון, הועדות להפסקת הריון מאוישות בדרך כלל בחברות וחברים ליברליים, שאינם מערימים קשיים בדרכן של נשים ומאפשרים להן לסיים הריונות לא רצויים. ואולם זכות התלויה ברצון טוב היא שברירית ופגיעה.
בכל הקשור בנישואין וגירושין החוק הישראלי שולל מנשים באופן קטגורי את הזכות לשוויון בפני החוק; חוק שיווי זכויות האישה קובע מפורשות שזכותן של נשים לשוויון אינה חלה בנישואין וגירושין. הסדרתם של אלה נמסרה על ידי המדינה לרשויות דתיות, לרבות בתי הדין הרבניים, שמאוישות על ידי גברים בלבד. הדיינים מחילים דינים עתיקים ופטריארכלים ששוויון מגדרי מהם והלאה. מה שמקהה מעט את הכאב הוא החוק המסדיר את חלוקת הרכוש בין בני זוג שנפרדים. הוא אמנם לא חל על עצם הנישואין והגירושין, אך מכפיף לפחות את יחסי הממון הזוגיים לעקרון השוויון המגדרי. בג"ץ קבע – בהלכת בבלי המפורסמת – שלא רק בתי המשפט למשפחה חייבים להחיל את החוק השוויוני, אלא גם בתי הדין הרבניים והדתיים האחרים. אך הלכה שיפוטית זו אינה משורינת והיא ניתנת לביטול על ידי בית משפט שמרני או בחקיקה.
הסיבה השניה שמצב זכויות הנשים חמור יותר נובעת מכך שהמוסכמות הפטריארכליות, הרווחות ברוב תחומי החיים בישראל, חוסמות את דרכן של נשים ומונעות מהן הזדמנויות רבות. הוראת חוק המכירה בשוויונן של נשים ומחייבת יחס שוויוני כלפיהן היתה יכולה לסייע בהתמודדות עם המציאות הפטריארכלית. אך המפלגות הדתיות מנעו, מאז קום המדינה ועד היום, עיגון של השוויון המגדרי בחוק. במצב זה, זכויות נשים נקבעות על ידי בתי המשפט, ובעיקר בג"ץ, רק במקרים קונקרטיים הבאים בפניהם. אחד המקרים המוכרים ביותר לציבור הוא בג"ץ אליס מילר, שחייב את צה"ל לזמן נשים למבחני טיס, ולאפשר להן להפוך לטייסות. השופטת דורנר קבעה שכבוד האדם מכיל בחובו בהכרח שוויון ערכם של כל בני האדם, כולל נשים, ואסור לצבא למנוע מחיילות מה שהוא מעניק לחיילים. פסיקות אלה הן שפתחו בפני נשים דלת אחרי דלת וקידמו אותנו במסע הארוך לקראת שוויון אזרחי. אך הן מצומצמות, לא שיטתיות, וניתנות לביטול בחקיקה.
כל האמור מבהיר שכדי לפגוע באופן ממשי בזכויותיהן של נשים, הקואליציה הנוכחית אינה חייבת לנקוט מהלכים דרמטיים; די לאייש את הועדות להפסקת הריון באנשים שמרנים; לשחרר את בתי הדין הרבניים מעול השוויון המגדרי (כלומר לבטל את הלכת בבלי); לצמצם את סמכותו של בג"ץ לקבוע זכויות נשים, או למנות שופטים שמרניים שלא יחפצו לקבוע זכויות כאלה. די במהלכים כאלה, שמפלגות הקואליציה בהחלט שוקלות, כדי להפקיע מאיתנו חלק מהזכויות שכבר השגנו, ולמנוע מאיתנו להשיג זכויות נחוצות נוספות.
זה לא הכל. אחד השינויים שמופיע גם מופיע בהסכמים הקואליציוניים הוא ביטול האיסור הקיים היום בחוק על הפרדה בין המינים בעסקים ושירותים. היום, החוק מתיר להפריד בין המינים רק כאשר העדר ההפרדה ימנע מציבור מסוים (למשל נשים חרדיות) לקבל שירות (למשל שימוש בבריכה). השינוי המוצע על ידי הקואליציה יפתח את הדלת להפרדה גורפת בין המינים באוטובוסים, בקופות החולים, בסניפי בנק ודואר, בחנויות, ובמדרכות – כפי שכבר החל לקרות באיזורים חרדיים. ושיהיה ברור: הפרדה איננה שוויונית. בקווי המהדרין הגברים יושבים בקדמת הרכב והנשים מאחור. בהופעות מופרדות, הגברים יושבים באולם והנשים ביציע, פן תראנה.
מרבית המפלגות החברות בקואליציה הנוכחית דוגלות באופן גלוי ומפורש בפטריארכיה. הן רואות בה סדר טבעי, קדוש ויהודי, ונלחמות בעוז נגד כל דבר שלשיטתן עלול לאיים עליה. אין זה מקרה שהציונות הדתית מנעה את הצטרפותה של ישראל לאמנת איסטנבול: אמנה שנועדה לקדם את הטיפול המערכתי באלימות במשפחה. לשיטתם של חברי הכנסת של הציונות הדתית, המשפחה הפטריארכלית היא קודש הקודשים, וכל ניסיון להתערב בהתנהלותה, למשל לשם מניעת אלימות, הוא חילול הקודש. לכן טירפד איתמר בן גביר גם את הצעת החוק שביקשה להצמיד צמיד אלקטרוני לזרועו של מי שהתנהג באלימות כלפי בני משפחה, ויש סכנה מוחשית שיפר צו הרחקה של בית משפט וישוב לפגוע בבני משפחתו – בדרך כלל באישתו. הגנה על חיי האישה נתפסת כהתערבות בזכותו הפטריארכלית הקדושה של ה"בעל".
די להסתכל לעבר מדינות שהנהיגו את המהפכות שקואליצית נתניהו מנסה לחקות, כדי להבין מה צפוי לנו. בפולין – ראשית לכל בוטלה זכותן של נשים לסיים הריון. ברוסיה בוטל החוק למניעת אלימות במשפחה, ובהונגריה נאסרו לימודי מגדר, בטענה שהם פוגעים במשפחה ההונגרית ובילודה.
צריך מידה לא מבוטלת של בורות, התממות ו/או ציניות כדי לטעון שכל אלה אינם מהווים סכנה ברורה ומיידית שמאיימת על נשות ישראל. הכתובת כתובה על הקיר וקל מאוד לקרוא אותה. כל הנורות האדומות דולקות. יגלגל נוביק את עיניו כרצונו, ויתקרבן על שנאת הדתיים כאוות נפשו. נשות ישראל צריכות להתעורר ולעמוד על רגליהן האחוריות. ההישגים שהשגנו בעשרות השנים האחרונות בהחלשת הפטריארכיה הישראלית מאויימים על ידי הקואליציה. הם היו תמיד תלויים על בלימה, ועתה הם בסכנת הכחדה. רק בכוחות משותפים נמנע זאת.