עיריית עפולה אוהבת למיין, לקטלג, להפריד ולעשות סדר. כמו שיש המקפידים להפריד בין בגדים כהים, בהירים וצבעוניים ולכבס כל צבע בנפרד — עיריית עפולה מקפידה לקטלג אנשים לסוגים מובחנים ולהכניס כל סוג למגירה משלו: בחודש שעבר יהודים בפארק הציבורי העירוני, וערבים — בחוץ; והשבוע גברים חרדים על הבמה, על כרזות וביציעים המרכזיים, ונשים חרדיות — בעזרת נשים, מוצנעות ומושתקות. העירייה חולת הסדר והניקיון מאתגרת את שלטון החוק ובודקת את רצינות האכיפה. בית המשפט, מצדו, השכיל פעמיים לעמוד על ההבדל בין כביסה נפרדת, שהיא כפייתית אך מותרת, לבין הפרדה קבוצתית כפויה שהיא מדירה, מפלה ואסורה. ואולם שופט בית המשפט המחוזי עטאף עיילבוני זנח את ערכי היסוד של שוויון כבוד האדם וחירותו והכפיף את המשפט הישראלי לדמגוגיה הסמוטריצ'ית המתלהמת (בית המשפט העליון אמנם ביטל את החלטתו המוטעית והמזיקה, אך רק מטעמים של סמכות, ואחרי שההופעה כבר התקיימה). עירית עפולה חגגה וצהלה, וכל העם רואים את הקולות.

התקרנפותו של השופט עיילבוני משקפת היטב את הלוך הרוחות בשיח הציבורי, שהמתקפה האנטי ליבראלית הולכת ושוחקת אותו. כמו השופט, ישראלים רבים שנחשפים שוב ושוב לסיפורי המיון, הקיטלוג וההפרדה ולטיעונים המצדיקים אותם מתבלבלים ולא זוכרים מה, בעצם, הבעיה; למה הופעה בהפרדה מגדרית כפויה במרחב הציבורי היא לא בסדר; למה נטפלים אל המסכנים האלה; למה האשכנזים/ החילונים/ השמאלנים מתאנים לקבוצות מיעוט (מזרחיות/ דתיות/ ימניות) שרק רוצות לשמר את הרגליהן ולהגן על זהויותיהן. בכל ערוצי התקשורת אפשר לשמוע שדרנים, מגישים ומראיינים שלבם נכמר ויוצא אל עיריית עפולה וחרדיה: בסך הכל רצו לקיים מופע אחד באופן שהולם את צרכיהם, את הרגליהם, את אורחות חייהם. למה גוזלים מהם את כבשת הרש? למה משתררים עליהם? ברשת ב' הציבורית, הממלכתית, שאלו מראיינים את חברת מועצת העיר, נוגה שרון, שעתרה, ביחד עם שדולת הנשים, נגד קיומו של מופע שירה בהפרדה מגדרית כפויה, אם הפגיעה ברווחתה של הקהילה החרדית משמחת אותה. "תתביישי לך, פונדמנטליסטית ליברלית ערלת לב", נזף הסאבטקסט של ערוץ השידור הציבורי.

מזה מספר שנים כוחות רגרסיביים שהולכים ומתגברים בישראל מנהלים מאבק ציבורי בלתי פוסק להפרדה בין המינים, בין הלאומים ובין הדתות בזירה הציבורית. זהו חלק ממאבקם העיקש בערכים ובזכויות האדם האוניברסליים; המאבק לחיזוק הפרטיקולרי, הבדלני, המסתגר, על חשבון הכל־אנושי, המאחד, השוויוני. הם שוטפים את מוחנו בסיסמאות סרק על כך שהליברליזם, הכלת השונה, הפתיחות והפלורליזם מחייבים אותנו לאפשר לקהילות מיעוט לא דמוקרטיות להתנהל על פי אורחותיהן המפלות ללא פיקוח, הגבלה או קווים אדומים. לשיטתם, ליברלים נאורים חייבים לאפשר לחרדים לקיים מופעים בהפרדה מגדרית כפויה, לאפשר לשכונות בדרום תל אביב לסלק דיירים שאינם יהודים לבנים (כלומר אפריקאים), ולאפשר לערים בישראל "לשמור על אופיין היהודי" (כלומר נקי מערבים). כמו במישורים רבים בחיינו הציבוריים, החזרה האינסופית על ההבלים המופרכים מצליחה להקהות את החושים, לטשטש את התובנה ולערפל את הזיכרון.

אז אזכיר שגם מי שפיתחו את הגישות הליברליות האוהדות ביותר לזכויות תרבותיות של מיעוטים לא ליברליים הבהירו והדגישו שאסור שזכויות קבוצתיות תפגענה, ולו כחוט השערה, בזכויות הפרט היסודיות של אף גבר או אשה בקבוצות המיעוט. כלומר, גם ליברלים שמצדדים בהכרה בזכויות קבוצתיות של מיעוטים בעלי אורחות חיים מסורתיים, בשום פנים ואופן אינם תומכים בהכרה בזכויות קבוצתיות שעלולות לפגוע בזכויות לשוויון, לחירות ולבחירה עצמאית אמיתית של כל גבר או אשה בתוך קבוצת מיעוט. לכן, במסגרת חשיבה ליברלית, לכל אשה חרדית חייבת להינתן בכל רגע הזכות להחליט באופן חופשי היכן היא רוצה לשבת בכל מופע, בכל הרצאה (במוסד לימודי) ובכל אוטובוס. איש אינו רשאי לשלול ממנה זכות יסוד זאת, גם לא בשם זכויותיו התרבותיות של המיעוט שאליו היא משתייכת. איש אינו רשאי להכתיב לה לשבת בעזרת נשים ולהובילה לשם באופן מחייב בעזרת שלטים, ומחיצות. בעולם הליברלי, זכויות האדם היסודיות של הפרט (גם אם הוא לא מודע להן או לא מעז לעמוד עליהן) גוברות תמיד על זכויות תרבותיות של קבוצה; זה ההבדל בין השקפת עולם ליברלית לזו הפשיסטית.

נכון, הלחץ החברתי האדיר בקהילות חרדיות, החינוך השמרני וההרחקה משאר העולם עושים הכל כדי שנשים חרדיות לא יעזו להביע רצון לסטות מתכתיבי ההנהגות הגבריות, האוטוריטטיביות של קהילותיהן. אבל המינימום שכל השקפת עולם ליבראלית מחייבת הוא לתת להן הזדמנות חוקית, ולו רק פורמאלית, לבחור בעצמן איך לנהוג במרחב הציבורי. הזדמנות כזו לפחות פותחת פתח לכך שמי מהן שתהיה חזקה דיה תוכל לעמוד על זכויותיה הבסיסיות.

כדי לזהות את ההדרה וההפליה שבהפרדה הקבוצתית הכפויה, חייבים לבחון אותה בהקשרה החברתי הערכי ; הקשר שאותו תומכי ההפרדה מסווים בזעקות קוזאק נגזל שמצליחות לבלבל אזרחים ושופטים, וככל הנראה גם את היועץ המשפטי לממשלה, שהחליט משום מה שצריך לבחון מחדש, בבהילות, את מדיניות הממשלה האוסרת הפרדה מגדרית כפויה במרחב הציבורי. ההקשר חושף שהפרדה קבוצתית לעולם איננה ניטרלית, תמימה, חפה. היא תמיד חלק מהאדרה של אנשים שמסווגים באופן מסוים לעומת הקטנה של מי שמסווגים אחרת.

כשבצלאל סמוטריץ' דרש והטיף להפרדה בין יולדות יהודיות וערביות בחדרי לידה, זה היה חלק מהגדרתן של יהודיות כאזרחיות הגמוניות, שזכאיות למרחב נקי מערביות, ומהגדרתן של ערביות כשונות, מטרידות (כי יש להן אורחים רבים) ומסוכנות (כי התינוקות שהן יולדות יגדלו להיות מחבלים). הפרדת היולדות של סמוטריץ' משרתת את הגדרת היהודים כאדוני הארץ והערבים כאחרים נחותים וחשודים. זוהי הפרדה קבוצתית התורמת להבנייה של יהודים כמי שזכאים כמובן מאליו לשלוט במרחב הישראלי, ושל ערבים כההיפך מכך. זוהי הפרדה החותרת תחת אזרחות שווה לכל ומבטלת את ההכרה בכבוד אדם של כולם, ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, נטייה מינית או כל מאפיין אחר.

כשמנהיגים אוטוריטטיביים בקהילות חרדיות דורשים הפרדה מגדרית, הם מנסים להנציח הבניה פטריארכלית של גברים כמי ששולטים במרחב הציבורי, ושל נשים כמכשול, מטרד, חשש טומאה, שצריך להסתיר ולהשתיק. הם רוצים להנציח מצב חברתי הייררכי ודכאני, שבמסגרתו על הבמה נמצאים ונראים רק גברים, רק קולותיהם נשמעים, רק הם יושבים במקומות המרכזיים, שעה שהנשים מורחקות ונדחקות לשוליים. הם רוצים לקבע בתודעת כל גבר וכל אשה, כל ילדה וכל ילד, שזהו סדר הדברים המובן מאליו, הטבעי, הראוי והבלתי מעורער. שאין טעם לקרוא עליו תיגר, ואי אפשר לדמיין שיהיה אחרת. הם רוצים לחזק מבנה חברתי וערכי העומד בסתירה חזיתית לערכי היסוד של מדינת ישראל. והם רוצים לעשות זאת לאור יום, במרחב הציבורי, על חשבוננו ובהסכמתנו. וגם לשכנע אותנו שעמדתנו הליברלית מחייבת זאת. הם רוצים שכל מופע שמתקיים בהפרדה מגדרית ישחק את ערכי השוויון והחירות האוניברסליים, ויקרב את היום שבו ערכי ההפליה והדיכוי ישלטו בכיפה וידכאו לא רק את נשות הקהילה החרדית אלה גם אותנו. שום השקפה ליברלית, שוויונית, פמיניסטית או פרוגרסיבית אינה צריכה ואינה יכולה לקבל זאת. כל מי שמחויבים לשוויון כבוד אדם וחוה ולחירותם, שופטים ואזרחים כאחד, צריכים לעמוד בפני הדמגוגיה הסמוטריצ'ית בלי להתבייש, להתבלבל או לעפעף.

התפרסם במדור הדעות של עיתון הארץ ב-16 לאוגוסט 2019