מסתבר שבכורדיסטן התורכית משפחות ממעטות עכשיו לרצוח נשים על כבוד המשפחה; במקום לרצוח אותן, המשפחות מצפות, דורשות ומדרבנות אותן להתאבד. והנשים, לרוב נשים צעירות שהותקפו מינית, או ש"תומן" "חוללה" על ידי גבר, נכנעות ללחץ החברתי, מפנימות את האשמה, ונוטלות את חייהן. יחידות סגולה מסרבות, מתקוממות, נמלטות, בוחרות בחיים, ומוצאות את עצמן בודדות ומוקעות. כך יכולה תורכיה להתהדר בירידת מקרי הרצח על כבוד המשפחה, להתרחק מן המסורת ה"לא אירופית" שלה בתחום זה, ולקוות לבוא בשעריו המפתים של השוק האירופי המשותף.
 
התופעה מצמררת. רצח צעירות ה"מביישות" את משפחותיהן הוא מזוויע; הצעד הנוסף, להביא אותן לבצע במו ידיהן את המעשה הנורא הוא מחריד עוד יותר. אבל אין בו כל חדש. בהודו, אלמנות נדרשו "לכבד" את הבעל המנוח ומשפחתו, להפגין נאמנות אולטימטיבית ל"אדון" שמת ולהעלות את עצמן על המוקד. מנהג הסטי עתיק הימים נועד להסיר מעל המשפחה את ה"בושה" של קיומה של אלמנה המוכנה להמשיך לחיות לאחר שאדונה וטעם חייה עבר מן העולם. נשים הודיות שבחרו בחיים וסרבו למות סבלו מנידוי והוקעה. החברה דאגה שחייהן יהיו מרים ממוות. ביפן נערות חונכו מגיל צעיר להשתמש בסכין, כדי שתוכלנה "להגן על כבודן" אם "תומתן" המינית (כלומר בתוליהן) עמדה בסכנת "חילול" על ידי גבר.  במילים פשוטות, נערות נדרשו לשאת עליהן פגיון ולדעת להשתמש בו, כדי שתוכלנה ליטול את חייהן בזהותן סכנה של אונס. כדי לחסוך ממשפחותיהן את חרפת קיומה של אישה "מחוללת", הן נדרשו להקריב את חייהן מבעוד מועד. עם לא עשו כן ובחרו בחיים – נתקלו בבוז וסלידה.
 
ובתרבות המערב הנאורה? נשים לא נדרשו ליפול על חרבן (נמנע מהן לאחוז בפגיון, כדי שלא תוכלנה להגן על עצמן – או לפגוע בגברים הפוגעים בהן). הן נדרשו רק לנצור את הפגיעות בהן בליבן, לחוש בושה ואשמה, ולשמור את הכאב הרחק מעין רואה. בין אם נפגעו מינית בידי אב, אח או דוד ("גילוי עריות") או שהותקפו בידי בן זוג, שכן או מכר (אונס, אלימות במשפחה), הן נדרשו לחוש ש"הביאו את זה על עצמן", "הזמינו את זה בהתנהגות לא צנועה", "מגיע להן", הן "חוללו", וטוב שתנצורנה את הדברים ותקבורנה אותם – ביחד עם עצמן. ואם בחרו בחיים ושברו את קשר השתיקה שנדרש מהן – הן הוקעו בגין תפילת אשמות שווא, קנוניות, ביוש גברים נכבדים, פירוק משפחות וקלקול השמחה. בחירה בחיים נחשבה כאנוכיות, כחוסר התחשבות בסביבה, כהוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה, ובעיקר – כבושה, בושה בושה. 
 
הבאת נשים לחוש אשמות ב"בושה" שנגרמה באמצעותן לאבותיהן, אחיהן ובני זוגן היא תופעה חברתית עתיקת יומין בכל התרבויות, במזרח ובמערב. נשים נדרשות להפנים את תחושת האחריות, ולהרגיש מחוייבות לשלם את המחירים. הגירסא הכורדית בוטה ורצחנית במיוחד, אך אינה שונה מהותית מאחיותיה בשאר חלקי העולם. המוצא היחיד – לשחרר נשים (כמו גם גברים) מתכתיבי הדרת-הכבוד. כל הזוועות שתוארו יכולות להתרחש רק כאשר אישה נתפסת כאמצעי לחילול הדרת-כבודם של גברים ושושלות גברים ("המשפחה"). כאשר האישה הופכת לאדם, לסובייקט, שכבודה הסגולי הוא ערך מוחלט והיא אינה אמצעי אלא מטרה העומדת בפני עצמה – שוב לא ניתן לחשוב על "בושתה", "אשמתה", "חילולה", והסתרת האמת. כאשר אישה היא יצור אנושי עצמאי וחופשי, פגיעה בה – בגופה, בנשמתה, בחירותה – היא פשע שעל העבריין להענש עליו. בגלוי, במוצהר, לאור היום. כאשר האישה אינה "כלי מלא בושה", אלא סובייקט, יש להתייחס בכבוד לתלונתה על פגיעה מינית, לא לבוז לה על החשיפה, ולא למרר את חייה במציצנות פורנוגרפית וחשדנית. לתורכיה יש עוד דרך ארוכה ללכת עד שתבוא בשערי הנאורות והצדק המגדרי. אבל למרבה הצער, תורכיה אינה לבדה.