פסק דינו של מני נפתלי (אב הבית של מעון ראש הממשלה) צנח אל תהום הנשייה עוד בטרם יבשה הדיו. אבל באותו יום ממש בו ניתן פסק דין זה, פרסם בית הדין האיזורי לעבודה של נצרת פסק דין לא פחות חשוב מבחינה ציבורית ומשפטית כאחד. והפעם: התעמרות במוסד אקדמי, מכללת עמק יזרעאל. בינתיים, פסק דין זה לא זכה לתשומת הלב הציבורית שלה הוא ראוי.
על פי פסק הדין, נשיאת המכללה, פרופ' עליזה שנהר, גייסה מדען ישראלי חוזר מחו"ל, פרופ' פלדון. ממסמכים שהוגשו לבית המשפט משתמע שמטרתה היתה קומבינה סטייל ולדימיר פוטין: פרופ' פלדון יחליף אותה בלשכת הנשיאה, ובתמורה לתמיכתה בו לתפקיד הנשיאות — הוא ימנה אותה לסגניתו, לאחר שתפרוש מכהונת הנשיאה לאחר 12 שנים. בסופו של דבר, המזימה לא יצאה אל הפועל (נראה ששנהר הצליחה לשנות את תקנון המכללה ולהתמנות כרקטור, בלא צורך בפרופ' פלדון, שעזב, תבע, התפשר והוכרז על ידי שנהר כ"לא מוסרי"). אך לאורך הדרך רמסו השניים – ועושי דברם — מדען צעיר, שנקלע, שלא בטובתו, אל בין גלגלי האינטרסים שלהם. נשיאת בית הדין האיזורי לעבודה, השופטת ורד שפר, קובעת שעל פי כל הראיות המדען הצעיר היה עובד מסור, אהוד ומצליח. הוא הקים מעבדה, הגיש בקשות לקרנות, חקר, פרסם, לימד, והעביר את משפחתו לקרבת המכללה כדי לקבוע את חייו סביבה. בית הדין קובע שכל הראיות מעידות על שביעות רצון מלאה מתפקודו בכל הרמות. אבל פרופ' פלדון לא אהב זאת, והחליט להבהיר לו מי שולט. הוא הסביר לו ש"יש לך סיבות טובות לפחד ממני", ולשאלה על מה הוא מדבר, ענה בנוסח המפיה "אתה עוד תראה".
ואכן, חייו של המדען הצעיר הפכו לסרט רע. הוא הואשם ללא כל ביסוס בהשמצת פרופ' פלדון בחלונות הגבוהים של הרשויות, ונדרש לכתוב למכללה מכתב התנצלות מתרפס על לא עוול בכפו. הוא הואשם בהתנהלויות לקויות מכל הסוגים, לרבות "הֶעלמות" מן המעבדה ומן השיעורים – אף שלא היו דברים מעולם, והודח משיעוריו. הוא הואשם, רטרואקיטיבית, ובלא כל ביסוס, שביצועיו לא היו טובים. כשפנה לנשיאת המכללה ותיאר את ההתעמרות בו – זכה רק להתעלמות. כשסאת יסוריו מָלאה והוא חלה במחלת מעיים – התפטר, ואז, כמובן, סרבה המכללה לשלם לו את פיצויי הפיטורין המגיעים לו על פי חוק, כמו גם את שווי ימי החופשה שלא ניצל. המדען הצעיר החליט לעמוד על כבודו ועל זכויותיו, פנה למשרד עו"ד ארנה לין ותבע.
נשיאת בית הדין לעבודה בנצרת, ביחד עם שני נציגי ציבור, קבעו שהמכללה שיקרה לכל אורך הדרך והתנהלה באופן מחפיר. הם פסקו לתובע 150,000ש"ח בגין פיצויי פיטורין וימי חופשה שהגיעו לו על פי דין, ושהמכללה סרבה לשלם לו. בנוסף לאלה, התובע דרש כ-400,000 ש"ח (שווי של 24 משכורות) כפיצוי בגין ההתעמרות הקשה שסבל. ואכן, פסק הדין יכול לשמש כטקסט-בוק בסוגיה "התעמרות בעבודה מהי". הוא מכיל תיאורי איומים מרומזים, האשמות שווא קפקאיות, חתירה תחת התנהלותו המקצועית ומעמדו המוסדי של העובד, הצקה, הטפלות, שקרים. קיראו את פסק הדין – ולמדתם פרק בהלכות התעמרות בעבודה. זה מה שזה. בית הדין לעבודה קבע שמכיוון שהצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה טרם הפכה לחוק, אין צורך לכנות את ההתעמרות שהתובע סבל בשם זה. במקום זה, ניתן לפסוק, על פי דיני העבודה הכלליים, שהמוסד האקדמי מכללת עמק יזרעאל הפר את חובת תום הלב שחלה עליו ביחס לעובדיו, וגרם לתובע עגמת נפש המצדיקה פיצוי. למרבה הצער, כמקובל בבתי הדין לעבודה, גובה הפיצוי הועמד על הסכום המגוחך של 60,000 ש"ח בלבד (זאת בנוסף לשאר הפיצויים שנפסקו, והוצאות בגובה 25,000 ש"ח שנפסקו לתובע).
כמו בעניין מני נפתלי, גם כאן העז בית הדין לעבודה לחשוף את קלונו של מוסד "מכובד", ולהוקיעו על התעמרות בעבודה. גם כאן, הוא זיהה את ההתעמרות האכזרית ופסק פיצויים בשל עגמת נפש מכוח דיני העבודה הרגילים — גם ללא חקיקת החוק למניעת התעמרות בעבודה. הפיצויים נמוכים עד גיחוך ביחס לנזק הנורא שנגרם לתובע, אך גבוהים יחסית למקובל בעבר. לכן, כמו פסק דינו של מני נפתלי, גם זהו ציון דרך חשוב. טוב היה לו הכנסת שינסה מתניים והעבירה את הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה שעברה ברוב גדול בקריאה טרומית (58 חברי כנסת מכל הסיעות הצביעו בעדה ב-1 ביולי 2015). אך גם אם הכנסת תתמהמה עד בוש, בתי הדין לעבודה מוכיחים כי בין אם הצעת החוק תחוקק ובין אם לא – עובדים ישראלים שוברים שתיקה, ורוח איסור ההתעמרות בעבודה כבר מנשבת במערכת דיני העבודה. אם לא תבוא הישועה מן המחוקקים – רווח והצלה יעמדו לעובדים ממקום אחר. עכשיו נותר רק שהמוסדות האחראים על גופים אקדמיים ישברו את שתיקתם המתמדת, הרועמת, וישמיעו גם הם קול. חשוב מאוד להלחם בשר החינוך המנסה להרוס את מערכת ההשכלה מבחוץ; אבל חשוב מאוד להלחם גם במי שעושים במלאכת ההרס מבית…
לכתבות של רויטל חובל בעיתון הארץ שחשפו בעבר את השחיתות המתמשכת במכללת עמק יזרעאל ראו