מכל הידיעות המתפרסמות בקצב שאי אפשר להדביק, החשובה שבהן פורסמה על ידי אבי בר-אלי בדה מרקר. למי שפספסו את הדברים בהררי הטקטסטים שאנו מוצפים בהם, עיקרן תחילה: הדהירה המטורפת אל התהום נועדה לאפשר לממשלה להעביר, בלי התערבות בג"ץ, תקציב מדינה המפלה את כולנו לרעה לעומת מצביעי יהדות התורה. הממשלה חייבת להעביר את חוקי ההפיכה המשטרית מיידית, כי אחרת מפלגת יהדות התורה לא תאשר את התקציב, מחשש שהשלל שהיא תקבל במסגרתו לא יעבור את ביקורת בג"ץ.

ועכשיו בהרחבה. כדי להבטיח את שלטונו (שיאפשר לו לסכל את המשך משפטו הפלילי), ראש הממשלה הבטיח לשותפיו הקואליציוניים הכל, כולל הכל. למגזר החרדי ההסכמים הקואליציוניים מבטיחים, בין השאר, הטבות כספיות מפליגות, כלומר: כספי המיסים שלנו הובטחו באופן לא פרופורציונלי למגזר שחלק לא מבוטל מן הגברים שלו לא משתתף בנטל יצירת המשאבים הכלכליים. בהסכמים שעליהם מושתתת הממשלה הובטח ליהדות התורה להכפיל את התשלומים לתלמידי ישיבות, ולהעניק למצביעיה כל הטבה סוציאלית שהממשלה האולטרה ימנית של קוהלת שוללת, בעיקרון, מכל וכל. כלומר, שוללת מאיתנו, הציבור הרחב. מזרחיים כמו אשכנזים. תושבי פריפריה כמו תושבי מרכז. כשזה מגיע לחרדים ולמתנחלים — ממשלת קוהלת שוכחת את כל עקרונות השוק החופשי שהיא משתוקקת לגזור עלינו. כל ההטבות שלא יינתנו למוסדות הציבוריים, לילדים, לקשישים, לאוכלוסיות בסיכון, לתרבות ולאומנות, להגנה על כדור הארץ – הכל יורעף בנדיבות אין קץ על הקבוצות הפריווילגיות שהשלטון חפץ ביקרן, חרדים ומתנחלים, שנציגיהן מחזיקות בידיהן את שלטונו של ראש ממשלה נאשם בפלילים.

מפלגת יהדות התורה מתעקשת להנציח את התלות של מצביעיה בכספי הסיוע של המדינה, כדי להמשיך להיות צינור החמצן של הציבור הזה; כדי שהוא לעולם לא יוכל לכלכל את עצמו בלי שירותיה. מבחינתה, גזל הקופה הציבורית (ביחד עם הרחבת הפטור מלימודי ליבה) הכרחי כדי לשמור על כוחה, ועל כוחם של עסקניה ורבניה. התקציב שיפנק את מצביעיה על חשבון כולנו הוא מבחינתה הכרח. רק דבר אחד עלול למנוע ממנה לקבל את התקציבים הלא פרופורציונליים שהובטחו לה: החלטה של בג"ץ שחלוקת הכספים איננה מידתית, והיא פוגעת באינטרס הציבורי ובזכויות של כולנו לשוויון במשאבים הציבוריים. לכן יהדות התורה לא תאפשר להעביר את התקציב עד שבג"ץ יסורס כך שלא יוכל למנוע ממנה להשתלט על תקציבים לא פרופורציונליים.  

לכן, מסביר בר-אלי, ריצת האמוק של רוטמן ולוין להעביר את החוקים רומסי מערכת המשפט הכרחית כדי להשיג את תמיכת יהדות התורה בתקציב המדינה.

מאז שמכתבי כלכלנים ואזהרות של בנקים ברחבי העולם הסבירו לנו את ההשלכות הכלכליות הקשות הצפויות מן המהפכה השלטונית, הבנו שסירוס מערכת המשפט תוביל להורדת דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל, לירידת שער השקל, לירידה בהשקעות מחו"ל, לעליית האינפלציה ויוקר המחיה, לבריחת מוחות וחברות הייטק, ולהתדרדרות כלכלית כללית. למדנו דברים שחלקנו, כולל אותי, מעולם לא העמקנו בהם. ובכל זאת, רובינו עדיין ממוקדות וממוקדים בסוגיות הפוליטיות, החברתיות, המשפטיות. מי שישראל יקרה ללבן וללבם עסוקים במחאה, בשביתה, בארגון הפגנות וצעדות ומכתבים ומה לא. זה אכן טוב ויפה, אבל אין מנוס מלהתייחס ביתר רצינות להיבט הכלכלי. כי הכלכלה היא אחד הגורמים המשפיעים על המהלכים המשפטיים-הפוליטיים של הממשלה, והיא אולי הגורם היחיד שיכול לעצור אותם.

רובנו לא יכולות להעביר את חברות ההייטק שלנו או את קרנות ההון שלנו לחו"ל, כי אין לנו חברות הייטק ולא קרנות הון. אבל לחלקנו יש חסכונות כלשהם, ורבים מהם מושקעים באג"ח ממשלתיות ובמשק הישראלי. מי שבאמת רוצים ורוצות להכניס מקלות בגלגלי ההפיכה המשטרית המתרחשת צריכים למשוך את חסכונותיהם. זו הדרך הברורה ביותר להביע אי אמון בממשלה הזו, ולקחת ממנה את מה שהיא מתכוונת לגזול מאתנו ולחלק באופן לא פרופורציונלי למגזרים המועדפים עליה. זו הדרך הראויה ביותר להלחם במזימת הגזל הממשלתית, שכדי לאפשר אותה הממשלה דוהרת להרס מערכת המשפט. החסכונות של כל אחת ואחד מאיתנו אולי לא יזיזו לממשלה, אבל כמו בהפגנה, הכמות היא האיכות.

החשש הוא, כמובן, לפגוע במשק הישראלי. הן אנחנו כן משתתפים ביצירתו, והשקענו בו את כל חיינו. אבל הפגיעה בו היא, למרבה הטרגדיה, בלתי נמנעת. היא בא תבוא. למעשה, היא כבר מתרחשת, ולפי כל כלכלנית וכלכלן בארץ ובעולם, היא תחמיר לאין שיעור. אם לא היום – מחר, ואם לא מחר – אז מחרתיים. כי מדיניותה חסרת האחריות של הממשלה גורמת לפגיעה באמון, ביציבות ובסיכויי הצמיחה וההשרדות של המשק. באופן פרדוקסלי, כדי לעצור את הפגיעה הזו – צריך, כך נראה, להחריף אותה, להעצים אותה, ולזרז אותה. תוך תשלום מחירים כואבים. יש לקוות שכל זה רק זמני. כולנו מקווים שהמאבק להצלת המדינה יצליח, ושבמהרה בימנו נוכל לשוב ולהשקיע במשק הישראלי את החסכונות שנמשוך. אבל כרגע, צריך להאבק נגד הרס הדמוקרטיה הישראלית גם בחזית הכלכלית.

תגובות הימין על כל שופרותיו למאבק הכלכלי הן תוקפניות והיסטריות. די להזכיר את ההשתוללות של אראל סגל ברדיו 103 FM כשדוד ורטהיים הציע למאזיניו לקחת חלק במחאה הכלכלית. סגל לא בחל במילים אלימות ובשפת גוף מוטרפת, והאשים את ורטהיים בפגיעה בעם שלו, כלומר בבגידה. אז שיהיה ברור: מי שפוגע כרגע במדינת ישראל ובאזרחיה זו הממשלה. חלק מהפגיעה נעשה מטעמים כלכליים פסולים, ונועד לשרת גזל עתידי מפלה ושערורייתי. אזרחים אחראים, מסורים, שרוצים להרתם למאבק להצלת הדמוקרטיה הישראלית (חלקית ופגומה ככל שהיא) צריכים לסרב לאפשר לממשלה להשתמש להסתמך על כספנו למימון מדיניות שאינה יכולה לעמוד בביקורת בג"ץ. זהו סירוב אזרחי חוקי, מידתי ומאוד אפקטיבי. אולי האפקטיבי ביותר שיש לנו.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 13.2.2023