קשה לקרוא את כתבתה של עמירה הס בהארץ על פשיטת צה"ל על ביתה של משפחת עג'לוני בחברון; צריך הרבה משמעת עצמית כדי לא להניח לעיתון ולברוח למשהו אנושי, שמאפשר לנשום. גם אם אכן התקבלו דיווחים על הסתרת נשק בבית, ואפילו אם אכן נמצא בו נשק, ההתנפלות של עשרות חיילים וחיילות שלופי נשק, רעולי פנים ואוחזים בכלבים על משפחה באישון ליל היא בלתי נסבלת. לא קשה לדמיין את צעקות הילדות והילדים, את הבכי, האימה, הבלבול. את חוסר האונים של האמהות, האחיות, וכמובן בני הבית הגברים. כיבוש של אוכלוסיה אזרחית הוא פשע. החזקתה במצב של חוסר ישע מוחלט במשך עשרות שנים, בלי שום כוונה לשים לדבר סוף, היא פשע לא יכופר. זה מצב שיוצר כמעט בהכרח התעללות כוחנית משולחת רסן; פגיעה קשה בזכויות אדם, והשחתת נפשם של מי שנדרשים להשתתף כקלגסים.
זוועות הכיבוש, שמבוצעות הן על ידי מתנחלים והן על ידי חיילים מלוות אותו כבר יותר מחמישים שנה, ועכשיו הן הולכות ומחמירות. בכך אין חדש. מי שרוצות ורוצים לדעת – יודעים, ומי שלא – ממשיכים להפנות מבט ולשתוק נוכח מה שאסור לשתוק לגביו. אבל מכתבתה האחרונה של הס עולה שיתכן שיש חדש: יותר השפלות מיניות של נשים פלסטיניות על ידי כוחות הכיבוש הישראלי, ויותר השתתפות של חיילות, נשים, בפגיעות אלה. יותר נשים נפגעות, ויותר נשים פוגעות.
הפשטה של אישה בביתה, ליד ילדיה, כשמספר חיילות רעולות פנים מביטות בה ומאיימות עליה בשילוח כלב היא ביזוי והשפלה של האישה בשל מינה. על פי העדויות, גברים לא נדרשו להתערטל; החיילים הסתפקו בבדיקה חיצונית שלהם, שהיא ההתנהלות הסבירה כשבודקים אם אדם נושא עם גופו נשק או חומר נפץ. אין ולא יכול להיות שום צורך מבצעי שיצדיק עירטול גופני מלא של הנשים בנוכחות אנשים רבים, חלקם עוינים ומאיימים, וחלקם בני בית. זוהי השפלה לשם השפלה; לשם הפגנת שליטה וכוח של החזקים, והבהרת כניעותם המוחלטת של הנשלטים. או פשוט מתוך התעלמות מוחלטת מאנושיותן.
מאליו מובן שזוהי פגיעה קשה בהדרת-כבודה (honor) של האישה: מעמדה, יוקרתה, דימויה החברתיים נפגעים כשנודע שהיא אולצה לעמוד במערומיה מול קהל. אבל זו גם פגיעה קשה בכבודה הסגולי (human dignity): בהכרה בערכה האנושי. הכרה בערכם האנושי של איש או אישה משמעה התייחסות אליהם כאל סובייקטים ריבונים בעלי ערך; היא מחייבת הכרה בזכותם לפרטיות, להגדרה עצמית בהקשר של לבוש ועירום, לחופש בחירה האם להתפשט ובאילו נסיבות לעשות זאת. העירטול המיותר, הפומבי של הנשים רומס את כל אלה, ומבהיר שהחיילות שחייבו את הנשים להתפשט השפילו אותן כנשים.
ביזוי והשפלה של אדם ביחס למינו הם הטרדה מינית אסורה בחוק הישראלי כבר מאז 1998. לאחרונה החמירה הכנסת, וקבעה שכאשר הטרדה מינית מבוצעת ממניע לאומי – היא חמורה כפליים מאשר הטרדה מינית אחרת, ועונשה יהיה כפול. אני מתנגדת בכל תוקף לתיקון חקיקה זה, שמקטין את חומרתן של כלל הפגיעות המיניות, שהן הנפוצות והשכיחות, ומאדיר את הרכיב הלאומי על פני ההיבט הפטריארכלי הדכאני שבפגיעות מיניות. אבל אין דוגמא טובה יותר להטרדה מינית ממניע לאומי מאשר ביזוי והשפלה של נשים פלסטיניות מפני שהן נשים פלסטיניות. העוינות הלאומית, הרצון להשפיל בנות לאום אחד על ידי בנות לאום אחר, מתבטאים בביזוי מיני, ומולידים את הסיטואציה המחליאה שבה חיילות רעולות פנים, אוחזות בנשק ובכלבים, מכריחות נשים פלסטיניות להתפשט בפומבי.
אבל אל דאגה, החיילות לא יתנו את הדין על ההטרדה המינית המוחמרת. החוק הישראלי אינו חל על פלסטינים שחיים מחוץ לקו הירוק. שהרי חוקיה של מדינה חלים רק בתוך הטריטוריה שלה. חוץ מאשר, כמובן, כשמדובר במתנחלים; אזרחים ישראלים שחיים מחוץ לטריטוריה של מדינתם, ובכל זאת חוקיה מגינים עליהם. וכך, הטרדות מיניות על רקע לאומי של פלסטיניות על ידי חיילות אינן אסורות.
המאבק הפמיניסטי בישראל היה גם על זכותן של נשים לשרת בכל המקצועות הצבאיים. בישראל, הצבא הוא זירה מרכזית של החיים האזרחיים, וכדי להיות אזרחיות מלאות, שוות זכויות, חובות וערך, נשים צריכות להשתלב גם בזירה זו. אבל לא לילדה הזו פיללנו. כשפמיניסטיות נאבקו – ונאבקות עדיין – על זכותן של נשים לשרת בצבא, אין זה כדי לאפשר לחיילות לשלול צלם אנוש מנשים אחרות (או מגברים), ולפגוע בצלם האנוש של עצמן. חיילות, כמו חיילים, צריכות להיות נאמנות בראש ובראשונה לכבוד אדם וחוה, ולעמוד על משמר האנושיות. אחרת לא השגנו דבר, וכל שהצלחנו לעשות הוא לאפשר לנשים לעשות דה-הומניזציה שגברים נדרשים לעשות. התנהגות של חיילות, כמתואר בכתבתה של הס, איננה קידום מעמד האישה אלא זילות המין האנושי כולו.