מביך לדבר על אידיאולוגיה פוליטית במציאות שבה מפלגות בישראל, ובראשון מפלגת השלטון, הליכוד, כלל אינן טורחות לנסח מצע רעיוני. מגוחך לדבר על אידיאולוגיה ימנית כשראש ממשלת הימין עסוק אך ורק בהישרדות פוליטית נוכח חשדות כבדים של שחיתות. ואולם חודש לפני מערכת בחירות, חשוב בכל זאת להיזכר במשמעות האידיאולוגיה הימנית שריבוא פניה שולטים בחיינו; אחרת אנחנו משתפות פעולה עם המהלך של מפלגות הימין להשכיח את ההבדל האידיאולוגי בין ימין לשמאל, ולהפוך את הימין ל"נורמלי" (כהגדרת מפלגת הימין "נעם"), למובן מאליו, שאינו מצריך דיון. חשוב להזכיר לעצמנו מהם מאפייני הימין, מהן פניו השונות, ומה משמעות השתלטותו עלינו.
כידוע, ההבחנה המושגית בין "ימין" ל"שמאל" נעוצה במציאות היסטורית שבה חברי פרלמנט צרפתים שמרנים ישבו בצד ימין של אולם המליאה, ואילו אלה המהפכנים ישבו בצדו השמאלי. מבחינה רעיונית מבטאת ההבחנה חלוקה בין מי שמקבלים באהבה את המציאות הקיימת ומבקשים לשמרה, לבין מי שמבקשים לפרוץ אותה ולשפרה על ידי שינויים יסודיים. מבקשי השינוי טוענים שכל מציאות פוליטית משרתת את המעמדות ההגמוניים ומעניקה להם פריווילגיות; את השמרנים הם מגדירים, לכן, כמי שמנסים למנוע מן הכלל את הזכויות והמשאבים שהמעמד השליט שומר לעצמו. השמרנים, מצדם, מגדירים את מבקשי השינוי כפורקי עול ופורצי גדר המאיימים על הסדר הטוב והמסורת.
מרבית האנשים נוטים לדבוק בקיים והמוכר על פני חתירה לשינוי, שמפחיד ומאיים בלא נודע. הימין הוא, לכן, "זרימה" עם הנהוג, ברירת המחדל, בעוד שהשמאל הוא בחירה כנגד ההרגל ואינסטינקט הנוחות. רק שכנוע אידיאולוגי חזק, שנרכש בחינוך שיטתי, עשוי לגייס המונים לשורות השמאל.
בעשורים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשבארצות אירופיות רבות שלטה האידיאולוגיה הלאומית, ואילו האוניברסליזם הקומוניסטי ("המהפכה המתמדת") נתפש כמאיים על מדינות הלאום, הימין האירופי התעצב כמשמר מדינות הלאום ואופיין הלאומי. זיהוי זה דבק בימין עד היום.
מטבע הדברים, ההבחנה הכללית בין ימין ושמאל, בין שמרנות ושינוי, מתמלאת בתכנים ספציפיים לפי נסיבותיו של כל זמן ומקום. השינוי הדרמטי ביותר שהתרחש בעולם אחרי מלחמת העולם השנייה וכתוצאה מהחורבן המחריד שהיא המיטה, היה אימוץ בינלאומי של אידיאולוגיה אוניברסלית, בינלאומית. כדי למנוע פגיעה של מדינות באזרחיהן (כפי שהמדינה הנאצית פגעה, למשל, ביהודיה ובמתנגדיה), המדינות שהקימו את ארגון האו"ם קבעו משטר בינלאומי של זכויות אדם, שנועד להיות מוחלט וחזק יותר ממשטרים ספציפיים. בהכרזה בדבר זכויות האדם, שאושרה ב–10 בדצמבר, 1948 נקבע שכל אדם נולד עם כבוד סגולי (dignity), שממנו נגזרות זכויות האדם הבסיסיות, ושאסור לאף אחד, ולאף שלטון, לפגוע בהן.
כל חברות האו"ם (כולל ישראל) אישרו את ההכרזה ואימצו אותה, מתוך הבנה שבכל הקשור בזכויות אדם בסיסיות, מדינות העולם יוותרו על חלק מן ההגמוניה והאוטונומיה שלהן, ויכפיפו ראש בפני העקרונות האוניברסליים והגופים שיוקמו כדי לאכוף אותם. כדי למנוע שואה נוספת ולהגן על זכויות האדם, מדינות העולם, אם כן, התחייבו לשינוי יסודי, שאפשר לראותו כמהפכני.
במציאות זו, מי שתופשים את עצמם כשמאל, דורשים שמדינות העולם יקיימו את התחייבותן לשינוי היסודי הגלום בהכרזה האוניברסלית, יצמצמו את ההגמוניה שלהן, ויכבדו את זכויות האדם ואת המוסדות הבינלאומיים האמונים על הבטחתן. הימין, לעומת זאת, הוא מי שתופש שינוי גלובלי כאיום על יסודות המצב הקיים ודורש לשמר את ההגמוניה והאוטונומיה המלאה של מדינות הלאום. לאחר מלחמת העולם השנייה מעטים העיזו להזדהות עם גישה זו; אך בעשורים האחרונים, כשזכר הזוועות התעמעם, הימין מתחזק בכל העולם ונאבק במשטר זכויות האדם הבינלאומי ובמוסדותיו.
בתוך הקשר זה קיים גם "ימין רדיקלי", שאינו מסתפק בשמירה על האוטונומיה של מדינות לאום שההסדר החוקתי שלהן הוא ליברלי. ימין זה דורש לחדש כקדם את ימיהן של מדינות לאום קדם־ליברליות, שמחויבות לזהות לאומית ולא לשוויון החירויות של כל אזרחיהן. מפלגות הימין הרדיקלי באירופה אינן מסתפקות במאבק במוסדות האירופיים והבינלאומיים האוכפים את משטר זכויות האדם האוניברסלי; הן נאבקות גם נגד החוקות הליברליות של מדינות הלאום, המעניקות שוויון זכויות והזדמנויות לכל אזרח — וזכויות יסוד לכל אדם — גם אם איננו שייך ללאום ההגמוני במדינה. מכאן מאבקו הבלתי מתפשר של הימין הרדיקלי במהגרים, גם אם התאזרחו כחוק, ובמוסלמים, שבעיני הימין הרדיקלי הם "זרים" לאומות אירופה. הימין הרדיקלי דורש לא את עצמאות המדינה הליברלית וכל אזרחיה, אלא את ההגמוניה של מדינת הלאום ושל מי שמוגדרים כשייכים ללאום שעמו היא מזוהה. זו אינה גישה מדינית ממלכתית חוקתית, אלא לאומנית ושבטית.
קל לראות שהליכוד בראשות בנימין נתניהו, גם בלי מצע, אכן מבטיח למצביעיו את ההבטחה הימנית המובהקת: המצב יישמר כמות שהוא, ללא שינויים יסודיים, ולכן גם אם משמעות הדבר היא שהמשאבים לא יחולקו באופן הוגן יותר בין מי שיש להם ומי שאין להם —- הישראלים היהודים שאין להם לפחות ישמרו על עליונות ברורה ביחס לפלסטינים (אזרחים ולא אזרחים) ולמהגרים, שלא יהנו מזכויות אדם אוניברסליות. ריבונות המדינה תבוצר, ועמה הכבוד הלאומי. לבעלי האמצעים הכלכליים נתניהו מבטיח מימוש חירותם הכלכלית באמצעות הסכמי סחר בינלאומיים שאינם כפופים להגבלות לצורך הגנה על זכויות אדם (למשל הסחר בנשק).
כחול לבן מבקשת לשמר את דמותה של ישראל "הישנה והטובה" כמדינת לאום בעלת ניחוח ליברלי. לא סיום הכיבוש, לא חלוקת משאבים מחודשת, לא הפרדת דת ממדינה, לא שינוי הסטטוס קוו הנוהג. מחויבותה החזקה לשימור על פני שינוי, והסתייגותה ממשטר זכויות האדם האוניברסלי (למשל בהקשר הפלסטיני) הופכים אותה למפלגת ימין. ככל הנראה פחות מושחת וולגרי מהליכוד, אבל ימין. בעוד שהליכוד היא ימין מסואב שאותגר ונגרר אחרי ימין רדיקלי, פונדמנטליסטי ולאומני, כחול לבן היא ימין שטרם נגרר אחר הקיצונים ולא הסתאב.
מכיוון שישראל מעולם לא היתה מדינה ליברלית בעלת חוקה המבטיחה שוויון חירויות לכל אזרחיה, לכאורה אין בישראל צורך בימין רדיקלי שיסיג לאחור את הזכויות החוקתיות הליברליות. אבל בישראל יש יהודים המבקשים לחזור לעידן של ממלכות ישראל או יהודה העתיקה, שבהן, לכאורה, יהודים וחוקיהם העתיקים שלטו ללא מיצרין. הימין הפונדמנטליסטי הישראלי, שמפלגות רבות לו (מ"ימינה" הסמוטריצ'ית, דרך "נעם" ההומופובית ו"זהות" המשיחית של פייגלין, ועד הכהניסטים הגזענים), מבקש לחדש כקֶדֶם פנטזיה שבטית שמתייחסת לא לראשית המאה ה–20, אלא לשנת אלף לפנה"ס. המפלגות החרדיות גם הן מפלגות ימין פונדמנטליסטי במובן זה שהן שוללות את משטר זכויות האדם האוניברסלי (למשל לא עולה על דעתן להכיר בשוויון נשים) ומבקשות להשיב עטרה ליושנה ולהגשים את פנטזיית מדינת ההלכה והעליונות היהודית השבטית הדתית. כמו במדינות אירופה, גם בישראל הלהט האוטופיסטי של הימין הקיצוני — אצלנו הפונדמנטליסטי — מאתגר את הימין המרכזי, משפיע עליו ומושך אותו בעקבותיו.
ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן היא המפלגה הדומה ביותר לימין הרדיקלי האירופי: שהוא לאומני ומסתגר, אך מודרני וחילוני. ישראל ביתנו אינה פונדמנטליסטית משיחית, אך בדרישתה לעונש מוות ולפגיעה בזכויותיהם של אזרחים ישראלים פלסטינים היא קוראת תיגר על זכויות האדם ועל המדינה הליברלית, ומצדדת בעליונותה של קבוצת הלאום ההגמונית.
קואליציה של הליכוד (עם או בלי נתניהו), כחול לבן וישראל ביתנו היא האפשרות הפחות מסוכנת, קיצונית ומטורללת שאפשר לקוות לה אחרי בחירות ספטמבר 2019. זוהי ממשלת ימין מובהקת, שתתכנס, במקרה הטוב, לאידיאולוגיית ימין שמרנית קלאסית. היא לא תבצע שינויים נחוצים, לא בתחום החברתי (חלוקת משאבים, צמצום פערים, שיפור החינוך, הבריאות והכבישים), לא בזה המדיני (סיום הכיבוש), ולא בזכויות האזרח (הפרדת דת ממדינה) אבל אולי תימנע משחיקת שארית מאפייניה הליברליים של ישראל וזכויות האדם של מי ששייכים ללאום היהודי. זה הטוב ביותר הצפוי לנו בעת הזו.