הנושא שצריך להיות בוער ביותר ביום האישה הבינלאומי, 2009, הוא זה שהתפרסם בסקר של עוקץ (בניהולם של עמי ברגמן וחיים מולכו): נשים בישראל נפגעות מן המשבר הכלכלי יותר מאשר גברים. על פי הסקר שדגם 6,500 אישה ואיש, נשים מפוטרות הרבה יותר מגברים, והרבה יותר משיעורן בכוח העבודה. כך, במידה זו או אחרת, בכל המגזרים. לדוגמא, למרות שנשים מהוות רק 13.6% ממנהלי מוצר בענף ההיי-טק, 30.8% מן המפוטרים בענף זה מאז תחילת השנה היו נשים (כפול משיעורן, ולכן כפול מן הגברים שפוטרו באותו תחום מקצועי). בתחום האבטחה, נשים הן 20% מכוח האדם, אך הן 29.4% מן המפוטרים. (ממצאי הסקר פורסמו בכתבתו של חיים ביאור, "סקר: יותר נשים פוטרו מאז תחילת המשבר" בדה-מרקר, 6 מרץ 2009, עמ' 11).
הנתונים חמורים, אך אינם מפתיעים: נשים בישראל ממשיכות להיתפס כ"מפרנסות שניות", ואם צריך לפגוע בעובדים – קל למעסיקים יותר לפגוע ב"מפרנסת שניה" מאשר ב"מפרנס ראשי", שהוא, כמובן, "ראש המשפחה".
הוסיפו לכך שנשים בישראל עניות יותר מגברים, ומתקבלת תמונה קשה: נשים בישראל משתכרות פחות מגברים, ועכשיו הן מאבדות את מקומות עבודתן יותר מגברים. אם יתממשו התחזיות השחורות ובמהלך השנה הנוכחית יפוטרו בישראל כמאה אלף עובדים ועובדות, הפער הכלכלי בין נשים וגברים ילך ויעמיק, ועוני הנשים יחריף. בהנתן המגמה המתחזקת של הענקת משמורת על קטינים לאבות שמצבם הכלכלי טוב משל האמהות, יותר אמהות יאבדו את ילדיהן, ולאו דווקא משום שזו טובת הילד…
זה הזמן לצאת למאבק מאוחד, של כל הנשים וכל ארגוניהן, לעצור את הסחף הצפוי. יש להביא למודעות המעסיקים והציבור את דפוסי ההפליה הבאים לידי ביטוי בפיטורי יתר של נשים, ולעשות הכל כדי לרסנם.
נושא אופטימי יותר שיכול להעסיק אותנו ביום האישה הבינלאומי השנה הוא דפוסי ההצבעה של נשים בבחירות הכלליות של שנת 2009. אף שאין נתונים עובדתיים, יתכן שבבחירות האחרונות לכנסת יותר נשים ישראליות נתנו את דעתן לשאלת המגדר. זהו חידוש מרנן ומבשר טוב. כידוע, נשים כמו גברים בישראל נוטות מאז ומעולם להתעלם ממינם של המועמדים, ובודאי מעמדותיהם או פעילותם בסוגיות מגדריות. שהרי תמיד יש דברים חשובים יותר, כמו בטחון ומלחמה, המאפילים על כל השאר. הרשימות החרדיות והדתיות המרובות, שכלל אינן מציגות נשים לבחירה, ומפלגות על טהרת הגבריות כמו הליכוד, זוכות בקולותיהם של נשים וגברים כאחד, כאילו אין כל קושי בהעדר נציגות נשית. הציבור הישראלי, למרות אשליית השוויון שלה הוא מכור, לא הצליח להפנים את המחשבה שנציגיו בבית הנבחרים חייבים להכיל גם נציגות. כך – עד לבחירות של שנת 2009.
בהעדר נתונים, אי אפשר לקבוע כמה נשים וכמה אנשים הצביעו עבור ציפי לבני גם בזכות היותה אישה; אך הנושא עלה על סדר היום; הוא נדון בחוגים רחבים וכיכב בשיח הציבורי. נכון, כמובן, לבני אינה אישה פמיניסטית, וגם שאר חברות מפלגתה אינן מתעניינות בקידום מעמד האישה; אך שאלת הייצוג הנשי הפכה למשמעותית והשפיעה, ככל הנראה, על דפוסי הצבעה, במיוחד של נשים. זה הזמן להתייחס לתופעה, לנתחה, ללבנה, ולצעוד צעד נוסף: לדרוש מנשים המבקשות לקבל מנדט מציבור הבוחרת מחויבות לקידום מעמד האישה.
אבל מבט בתקשורת הישראלית מראה שלא פיטורי הנשים ולא דפוסי ההצבעה אינם על סדר היום הציבורי ביום האישה הבינלאומי. מה כן על סדר היום? ביקורו של מפקד חיל הים, האלוף אליעזר מרום במועדון חשפניות, שקריו (לכאורה), וסירובו להתפטר. בוקי נאה, עיתונאי ש"תפס את האלוף על חם", צלצל בפעמון האזעקה הלאומי, ומאז רבים הקולות הקוראים להתפטרות האלוף או להדחתו מתפקידו. למה? כי התנהגותו המבישה של האלוף משפילה נשים, מהווה דוגמה שלילית לפיקודים, פוגעת בדימויו הציבורי של צה"ל, וחושפת את האלוף לסחיטה של סודות צה"ל(!). לכאורה, העיסוק הציבורי הער בפרשה מעלה על נס את מעמד האישה ואת כבודה. למעשה, הוא מעיד על בלבול מושגים עמוק, המאיים להטביע את ההיבט הפמיניסטי בשיח מוסרני אנכרוניסטי.
הדאגה לתדמיתו ה"נקיה" של צה"ל והחשש שמא האלוף מרום חושף את עצמו לסחיטה של סודות צבאיים, שייכים לשיח שמרני, מסורתי, מוסרני, המתייג כל פעילות מינית שאינה סקס הטרוסקסואלי בין בני זוג נשואים כ"תועבה". לפי גישה זו, אוננות, מין הומוסקסואלי או לסבי, או פעילות מינית "לא קונוונציונלית" או "בגידה" בבן או בבת זוג – כולן פעולות מיניות שליליות, לא מוסריות, מבישות, ומטילות כתם של קלון. לפי גישה זו, ביקור במועדון חשפנות הוא "לא צנוע", "מופקר" ולכן שלילי ומשפיל – ממש כמו קשר הומוסקסואלי או אוננות. גישה זו אינה פמיניסטית, אינה קשורה למעמד האישה, אינה מגנה על כבוד האישה. היה פולשנית, פוגעת בצנעת הפרט, ומסכנת את זכויות האדם.
הדאגה הפמיניסטית היא לנשים המועסקות כ"רקדניות אירוטיות" בכלובים של מועדון החשפנות: לתנאי "העסקתן", לכבודן, לזכויותיהן לגופן. במקומות כמו זה שבהם ביקר מפקד חיל הים דורשים מנשים לאפשר לכל החפץ בכך לגעת בכן, למשש אותן, לצבוט אותן ואף להכאיב להן. יש מקומות הדורשים מנשים המועסקות בהם להציע למכירה לא רק את "ריקודיהן האירוטיים" אלא גם את שירותיהן המיניים. מקומות כאלה מנצלים, פעמים רבות, נשים שהיו קרבנות תקיפות מיניות, וממכרים אותן לסמים כדי לכבול אותן ל"עבודה". כל אלה פוגעים בנשים הללו – כמו גם בכבודן של נשים ככלל. הם מנצ