רק לפני שנתיים עמדו נשים בראש שלוש רשימות פוליטיות מן השמאל והמרכז הפוליטיים בישראל: שלי יחימומיץ' עמדה בראש העבודה, ציפי לבני בראש התנועה וזהבה גלאון בראש מרצ. מפלגות אלה פנו בגלוי לקהל המצביעות, ולכן הזדרזו גם מפלגות אחרות המתיימרות להיות מרכז (כמו יש עתיד ואפילו ישראל ביתנו) להציג לראווה את נשותיהן ולקרוץ גם הן לקהל הבוחרות. והנה, מקץ שנתיים, ציפי לבני העמידה את עצמה לצדו של יצחק הרצוג, צעד אחד מאחור, ושלי יחימוביץ' נדחקה על ידי מפלגתה להתייצב אף היא מאחורי המחיצה. ומפלגת המרכז העיקרית עסוקה רובה וכולה בהדגשת גבריותו המחוספסת של מנהיגה ובהסתרת נשותיה ה"גבריות" מדי, שלא יעיבו, חלילה, על זו של ראש המשפחה. שלא ייראה כאילו הן הלובשות את המכנסיים. (רק סתיו שפיר היא בעלת חזות מספיק שברירית וחמודה כדי לא לאיים, ולכן זכינו לראות את פניה).

יצחק הרצוג מופיע בתמונות אינטרנט וחוצות שזוף, פרוע שיער, כשזיפי זקן קצרים מעטרים את מבטו הנחוש. הוא מקולף מן החליפה, העניבה והמשקפיים הרגילים שלו, שבהם הוא מרגיש – ונראה – נינוח, כי, מה לעשות, החליפה, העניבה והמשקפיים משדרים סממנים של "חנון", ולא של "גבר גבר", לוחם, קילר. והמחנה הציוני רוצה להפגין שבראשו ניצב גבר גבר. לפחות כמו נתניהו, נחוש המבט, שעומד בראש מפלגה על טהרת הגבריות. אפילו מלימור לבנת, שלמדה לדבר בקול גברי כדי להישמע במרכז הליכוד, הצליחו להפטר. כי מי בליכוד צריך חברות כנסת, כשלצד הפטריארך מחייכת תמיד האישה הקטנה, המסורה, הנושאת אליו עיניים מעריצות ללא סייג. האישה שמבהירה לכל צרותיה (ראו מוניק בן מלך) שאין כמו האיש שלה, ראש המפלגה, ראש המדינה, גבר גבר גבר. ידו האחת בסיירת, והשנייה לוחצת את אלה של מנהיגי תבל.

כשהרצוג ונתניהו מישירים מבט גברי זה אל תוך עיני יריבו ומחכים לראות מי יעפעף ראשון, גם שאר מפלגות המרכז נפטרו מנשותיהן ושולפות את המלכים שלהן, שכל אחד מהם טוען שהוא הוא האָס. יש עתיד מציגה את לפיד, רק לפיד, ואיש(ה) לא זולתו. הוא נוהג ברכבו הגברי בנון-שלנטיות, מציג את הישגיו, כולם אישיים, רק שלו, ומאפשר לנתיניו המרוצים להללו ולשבחו, לפארו ולקלסו. ליברמן, תכל'ס, זה ליברמן; בעברית, ברוסית — איך שלא תרצו. תקיף, מאיים, רצח בעיניים מחפה על המבטא הכבד. הנה הוא לובש מדים, הנה הוא יושב, כמו גבר, בראש שולחן משפחתי חגיגי, ומבהיר לנו שוב ושוב ושוב שמחבלים "מחסלים"; תכל'ס. כי את פאינה, הלא, כדי להשכיח. הכושית עשתה את שלה והיא בהחלט יכולה ללכת. אפילו כחלון, בתשדירים, הוא גבר גבר: גם תארים אקדמיים וגם ברח מתיכון; גם רפורמת הסלולר וגם בילה את ימיו בים התיכון; גם וגם; רק ורק. הוא ואין בלתו.

על כוכבותם הבלעדית, הבלתי מעורערת של בנט, דרעי וישי אין בכלל מה לדבר. הם, הרי, בכלל לא מתיימרים לדגול בשוויון. רק בכוח. גברי.

לפני שלוש שנים סערה הארץ סביב הגילוי שבישראל מתרחשת הדרת נשים. גברים חרדים, כך התברר לנו, לא נותנים לנשים לשבת בקדמת האוטובוס; מונעים את קולן משיר; מוחקים אותן משלטי חוצות ואוטובוסים; מחייבים אותן ללכת על מדרכות נפרדות; בונים להן בנקים נפרדים, וקופות חולים נפרדות. קמנו כאיש אחד, זעקנו, הזדעזענו, הבענו שאט נפש מהדרת הנשים במגזר החרדי. כמה יפי נפש אנו. נאורים.

אז הנה החדשות וראשיתן תחילה: הדרת הנשים חילחלה אל כלל המדינה. פשתה כצרעת. בחירות 2015 מתנהלות בכוחנות טוסטסטרונית מבעיתה, והתחרות היא אחת: מי מראשי המפלגות, הגברים, הוא האלפא מייל הגדול מכולם. מי ייצא הכי גבר, אחי. מי הכי מיליטנטי, קרבי, מאיים, מפחיד. ברוח חזונו של נורדאו על הגברים העבריים החדשים, חדי המבט וכבדי הכתפיים. בלי נשים. רק קטנות.

בנוף קודר זה, שני חריגים מלבבים: פניהן של נשות "בזכותן", החרדיות, מצד אחד, ופניהן של נשות מרצ, השמאל, מצד שני. הנשים החרדיות האמיצות מכריזות בישירות שלא שמענו כמותה שהנה תם שלטון הגברים בישראל. שלא עוד השתקת כאבן של נשים ולא עוד התעלמות ממצוקותיהן. מעכשיו הן כאן, והן לוקחות את גורלן בידיהן. מן העבר השני, חברות הכנסת של מרצ מופיעות על המרקע ממש כמו אזרחיות שוות זכויות בדמוקרטיה ליבראלית, ומישירות מבט נינוח אל בוחרותיהן, בלי להתחזות לשועלות קרב צרובות שמש.

אם נשות ישראל רוצות להלחם בהדרתן, להשמיע קולן, להראות את פניהן ולהבטיח את מקומן כאזרחיות שוות זכויות – בידינו לעשות. חצי מן הפתקים שיוכנסו לקלפיות  – יהיו שלנו. אם ניתן את קולותינו לשתי המפלגות שמכבדות אותנו, מדברות עלינו ואלינו, מייצגות אותנו ומתייחסות לצרכינו – שום מערכת בחירות עתידית לעולם שוב לא תדיר אותנו. אם מחצית מקולות הנשים, כלומר רבע מקולות הציבור, יכניסו את נציגות למענן החרדיות, ומחצית מקולות הנשים יכניסו לבית המחוקקות את נציגות מרצ — ישתנו כללי המשחק הפוליטיים בישראל אחת ולתמיד. גורלנו בידינו.

פורסם גם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2583750