אפשר רק לברך על הנורמה הציבורית המתהווה, שנבחרי ציבור שמתגלה שנהגו באופן לא ראוי – מתפטרים מתפקידיהם, ואינם מחכים להרשעות פליליות, לאחר שנים של הכפשות ארסיות של מי שחשפו אותם. נכון, חבל שסילבן שלום חיכה שנה וחצי מיותרות וחבל שרעייתו נסחפה לאיומים מבישים, אבל טוב כך מאשר שידור חוזר של פרשיות איציק מרדכי, משה קצב וחיים רמון. יש לקוות שגם בכירים שאינם נבחרים, כלומר קצינים גבוהים, מנכלים ודומיהם, ילכו בעקבות הנבחרים ויאמצו את הנורמה הראויה. ההאחזות הממושכת בקרנות המזבח פוגעת בכל הנוגעים והנוגעות בדבר, וכמובן – נורמות הציבוריות. קבלת אחריות על מעשים היא א-ב של יושרה אישית והגינות חברתית, ואם אכן יש מגמה כזו – אפשר רק לשמוח.

אבל השמחה על התפטרותו של סיבן שלום מהולה בדאגה. מצד אחד, טוב שלא היה צורך לעבור את דרך היסורים —לכולם—של הליך משפטי; מצד שני, עקיפת שלטון החוק ובחירה בביוש ברשתות החברתיות הם אות קלון למערכות אכיפת החוק, ומחירם בצידם.

קשה להלין על נפגעות של התנהגויות פוגעניות, שאינן רוצות לעבור חקירות שתי וערב אינסופיות, חשיפה ואבדן הפרטיות, וכמובן ביוש מתלהם בתקשורת על כל גווניה. ברור לגמרי מדוע הן מעדיפות להשאר אנונימיות ולהגן על עצמן מפני פגיעה נוספת. אבל המערכות הציבוריות הממוסדות צריכות לעשות חושבים ולהתעשת נוכח הצבעת אי האמון בהן. כי עקיפת שלטון החוק ובחירה בביוש ברשות החברתיות מסוכנת להגינות, לצדק ולכבוד האדם. הביוש ברשתות החברתיות – כמו הביוש המסורתי, הקונוונציונלי – לא מושתת על הוכחות מכל לכל ספק סביר, לא מכיר בחזקת החפות ולא נותן לנאשם הזדמנות להגן על עצמו. בדיוק כמו שהביוש הוא בלתי נסבל כשהוא נעשה לחושפת שחיתות מינית או אחרת – כך הוא מסוכן כשהוא נעשה למי משנטען נגדו שנהג לא כראוי.

אחד ההשגים הגדולים ביותר של העידן המודרני הוא בירור האחריות בהליך משפטי יסודי, שנותן לנאשם הזדמנות להוכיח את חפותו. הזכות להליך משפטי הוגן היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. היא מבטיחה את כבוד האדם, ובתוך כך את החירות, השוויון, הפרטיות ושאר ערכי היסוד. חולשתו של ההליך המשפטי מצד אחד (סחבת, יתרון לבעלי ממון, פרוצדורה אינסופית) ותקשורת ההמונים מצד שני, חברו יחד והחזירו אותנו לשיטה מסורתית של ביוש פומבי.

שיטה זו, אף שלפעמים נדמה שהיא מבטיחה צדק, היא נטולת כל איזונים ובלמים, והיא כוחנית וייצרית בלי סייגים. אם זה צדק, זה צדק של ככרות. לפעמים מי שנתלים על ידי ההמון אכן נהגו באופן מעורר דחיה; אבל ההליך עצמו כל כך מסוכן – שלא ברור שהוא מצדיק את התוצאה הספציפית במקרה מסויים.

רשויות אכיפת החוק בכל הרמות צריכות לעשות חשבון נפש יסודי. כדי לחזק את שלטון החוק, ואיתו את זכוית האדם וערכי היסוד חייבים להקל על חושפי שחיתויות – מיניות ואחרות – לפנות אל מנגנוני המשפט הממוסדים. המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט צריכים להתעורר. ובמקביל גם אנחנו, הציבור, צריכים לחשוב על ה"איך" ולא רק על התוצאה הסופית. כשם שאנחנו דורשים – בצדק – מבעלי הכוח להתפטר כשהם נתפסים מקלקלתם, כך אנחנו צריכים לדרוש מעצמנו למצוא את הדרך לעשות צדק בלי לותר על כבוד האדם, חירותו ושאר ערכי הליבה שלנו. הדרך לא תימצא ביום – אבל צריך לצאת לחפש אותה. ביוש ברשתות החברתיות שהופך לצונאמי של השמצות לא יכול להיות התשובה.

פורסם גם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2803307