ישראל ידועה כיצאנית של מוחות אקדמיים מבריקים לאוניברסיטאות ברחבי העולם (מן הצד הזה של המטבע זה נקרא בריחת מוחות…). מסתבר שלא רק מוחות מבריקים אנו מייצאים, אלא גם התנהגות מצ'ואיסטית אלימה כלפי נשים. מפתיע? לא. נעים? עוד פחות…
בשבוע האחרון התפרסמה בעיתוני אן ארבור, במישיגן ארה"ב, ידיעה אודות מה שהפך שיחת היום במסדרונות רבים באוניברסיטה המקומית זמן רב קודם לכן. ירון אליאב, מרצה בכיר ללימודי יהדות, ישראלי במקורו, נחקר על ידי המשטרה ועל ידי האוניברסיטה בגין אלימות מינית. הסיפור: אחת הסטודנטיות בקמפוס מפרסמת את שירותיה המיניים בתשלום. ירון אליאב התקשר, הזמין, ונפגש עמה. במהלך הפגישה הוא לא הסתפק במה שהיא היתה מוכנה להציע (הרבה התנסויות אבל בלי השפלות), ומעבר להצלפות בשוט, שעליהן הוסכם ביניהן (תמורת 300 דולר) הכרה אותה וסטר לה. הסטודנטית התקשרה למשטרה והגישה תלונה. כשהגיעה התלונה לאוניברסיטה נזעקו מיד מרצות רבות להכריז ולכתוב להנהלת האוניברסיטה כי הסיפור מאשש את ההרגשה הקשה שהיתה לכולן כלפי אליאב מאז הגעתו (בשנת 2000): שהוא שונא נשים ומתייחס אליהן באופן שלילי ופוגעני. המרצות דורשות מן האוניברסיטה להרחיקו, כדי לאפשר להן ולסטודנטיות סביבת עבודה בטוחה. אליאב, אגב, לא הכחיש את טענת הסטודנטית, אך הסביר שרצה לחוות דברים מרגשים יותר מסתם סקס, ושלא עלה על דעתו שהיא אינה מסכימה. הוא אף טרח לפרסם במכתב לכל המרצים בפקולטה למשפטים את פרטי המעשים המיניים שהוסכם עליהם בינו ובין הסטודנטית…האישום נסגר בהסכם טיעון: ירון הודה בעבירה הפחותה של התקשרות לא חוקית באינטרנט, במקום בתקיפה. (אגב, גם הסטודנטית הורשעה באותה עבירה, במקום בשידול לזנות). האוניברסיטה לא תאפשר לאליאב ללמד, כדי שלא יבוא במגע עם סטודנטיות.
אחת השאלות שמטרידות את המרצות במישיגן היא – איך זה שבארץ אדם כזה לא הגיע להליכים, או לפחות איך זה שהדברים לא הגיעו אל האוניברסיטה באן ארבור בזמן, כדי למנוע את העסקתו. התשובה, כידוע, מביכה במיוחד. ראו פרשת משה קצב; אצלנו יודעים ושותקים. יודעים ושומרים על רעות סחבקית. לא בוגדים בחברים, לא מפקירים חיילים, לא משאירים פצועים בשטח, כפי שמרצים אוהבים להתבטא, בגאוות יחידה, ביחס לקולגות שהתנהגותם פוגעת בנשים בשיטתיות. וכך מסתובבים ביננו, במגדלי השן, מי שמכים את נשותיהם וכולם יודעים (ראו דן מירון מתל אביב ועדי צמח מירושלים), מי שמטרידים נשים באוניברסיטה (ראו דוד אוחנה בבן גוריון בבאר שבע), מי שמנהלים "רומנים" עם סטודנטית אחר סטודנטית (ראו גדעון ארן בעברית בירושלים), ומי שסטודנטיות מפחדות להתלונן עליהם על סחיטה (ראו אייל בן ארי). כולם יודעים, ושום דבר. מסתחבקים אתם, מזמינים אותם, משתפים אותם, מתכבדים בנוכחותם. אלא מה, מגלגלים עיניים צדקניות: צריך להחרים אותם??
מקורות יודעי דבר דיווחו לי שגם בארץ נהג אליאב בנשים באופן שגרם לרבים להזדעזע. סביר להניח שהיו מי שידעו. גם בקרב קולגות. סביר להניח שלא עלה בדעתו של אף אחד לעשות או להגיד שום דבר בנידון. וכך רק עכשיו, במישיגן, המשטרה והאוניברסיטה חוקרות את אלימותו של אליאב נגד נשים, ואת מסוכנותו לסטודנטיות ולמרצות. כי שם זו בעיה שצריך לטפל בה; לא רק חוק שכתוב עלי נייר ואקדמאים מרגישים חובה מוסרית לזלזל בו ולהזדעק נגדו.
מתי נביא את היום שגם אנחנו נתייחס ברצינות לאלימות נגד נשים, ואפילו אם היא מבוצעת על ידי אקדמאי עם תואר?
אגב, אוניברסיטת מישיגן תשמח לשמוע עדויות שיכולות לשפוך אור על דפוסי התנהגותו של אליאב בהקשר זה.
***
מאז שפרסמתי רשימה זו שמעתי ממספר אנשים, לרבות אנשי אקדמיה, המכירים את אליאב ואת שמע עלילותיו. מסתבר שלפחות חלקם היו שמחים לחשוף את אליאב ולעצור אותו – אך היו מנועים מלעשות זאת, מכיוון שהנשים הטוענות שהוא פגע בהן לא התלוננו ולא הסמיכו אותם לעשות דבר בנידון. כשקורבנות אינן סומכות מספיק על המערכת כדי להתלונן על תקיפות מיניות – גם אנשים טובים מושתקים.