אברהם (57) ושרה (47) הם ירושלמים קשי יום. אברהם הוא אמנם בעל תואר שני, אך מאחר שלא הצליח למצוא עבודה בתחומו המקצועי, התפרנס בדוחק כחדרן בבית מלון. שרה למדה קורס במחשבים ועבדה בהוצאת ספרים, עד שהתמסרה לגידול ארבעת ילדיה, שכיום המבוגר בהם הוא בן 21 והצעירה בת 10. שני הגדולים סטודנטים, ושני הצעירים תלמידי בית ספר. בחודש מרץ, כשפרצה מגיפת הקורונה, הוצא אברהם לחל"ת, ובני המשפחה שרויים, כרבים אחרים, בחוסר ודאות ודאגה. בדיוק בעיתוי זה בחרה עירית ירושלים למוטט את עולמם ולהרוס את ביתם.

כשהתחתנו לפני 23 שנים, התגוררו בני הזוג בשני חדרים בבית משפחתו של אברהם. אך מקץ שנה של מגורים משותפים דרשה אשת האב שיעזבו. בני הזוג רכשו מגרש, שאת התשלומים עליו הם משלמים מדי חודש, והקימו עליו את ביתם הדל. ההורים ישנים בסלון, ואת המטבח יבנו יום אחד, כשירווח. הבית הוא כל רכושם עלי אדמות, ומשמש כמבצרם בימי המגיפה.

בעקבות תביעה של עירית ירושלים על אי חוקיות המבנה, בית המשפט הטיל על המשפחה קנס של 45,000 ש"ח, אותו הם משלמים בתשלומים. במקביל, הם הסתמכו על שירותיו של עורך דין מקומי, שיפעל להסדרת חוקיותו של הבניין. אך כשקיבלו לפני כחודש הודעה שביתם עומד לההרס, גילו שעורך הדין הפסיק לייצגם, כי המשבר הכלכלי פגע ביכולת העמותה שמימנה את שירותיו לשלם את משכורתו. ניסיונותיהם לשכור את שירותיו של עורך דין אחר העלו חרס: אין בידם לגייס את עשרות אלפי השקלים הנדרשים. לכן, אם לא יקרה נס, ביתם יהרס, הם ייותרו חסרי כל, ויוטל עליהם לשלם 150,000 ש"ח דמי ההריסה. הדרך היחידה הפתוחה בפניהם להמנע מתשלום דמי ההריסה היא להרוס את ביתם במו ידיהם, כפי שרבים אכן בוחרים לעשות.

משהו בסיפור הזה נשמע מוזר: מה פתאום שעירית ירושלים תהרוס את ביתם של תושבי העיר דווקא בימים קשים אלה? איפה ההתחשבות, ההבנה, האנושיות? התשובה, כנראה, נעוצה בכך ששמותיהם האמיתיים של בני הזוג אינם אברהם ושרה, והשתייכותם הדתית-לאומית איננה יהודית. יתכן שזו הסיבה שהאיש, שנקרא לו כאן איברהים, נאלץ, למרות השכלתו, לעבוד כחדרן תמורת 5,500 ש"ח לחודש. אין ספק שזו הסיבה שאין להם דרך לבנות בית שיהיה חוקי: ברוב השכונות הפלסטיניות של ירושלים, שחלקן הן בעצם כפרים שסופחו לעיר, אין דרך לקבל אישורים לבנייה חוקית. כמעט כל בית נידון להיות בלתי חוקי, ודייריו נדונו לחיות בחרדה האם ומתי תחליט העיריה על הריסתו.

כפי ש-40% מתושבי ירושלים יודעים מיד ראשונה, העיריה אינה מקלה על תושביה הלא יהודיים של העיר להמשיך להתגורר בה. היא לא מכינה תכניות בניין עיר מפורטות בשביל השכונות הפלסטיניות, וכך לא ניתן להנפיק היתרי בניה עבור בתים חדשים שנבנים בהן. זוהי מדיניות מכוונת. האוכלוסיה הפלסטינית, שמספרה גדל פי 5 מאז 1967, נחנקת בצפיפות בלתי נסבלת, ונאלצת להסתכן בבניית בתים שעלולים לההרס. נושא זה מחייב התייחסות מערכתית יסודית.

אבל נניח למצב הכללי; איש אינו מצפה באמת להסדרה שיטתית והוגנת של בעיות מערכתיות בעת הזו. מה שכן אפשר לצפות לו בעת הזו הוא מעט אנושיות. משפחה ירושלמית נורמטיבית, המתקיימת מחל"ת ואינה יודעת מה ילד יום, אינה צריכה לחיות בחרדה שבעוד שבועות ספורים ביתה יהרס והיא תהפוך לחסרת קורת גג. המשאים והמתנים על הסדרת מעמדו החוקי של המבנה יכולים לחכות לימים קלים מעט יותר. עכשיו הזמן להפגין טיפת אמפתיה בסיסית, שלא לומר אהבת אדם וסולידריות אנושית.

דו"ח של עמותת בצלם מראשית חודש יולי קובע שבמהלך שנת 2020 נהרסו בירושלים 44 יחידות דיור, ו-163 הירושלמים שגרו בהן נותרו חסרי בית; 163 ירושלמים שהושלכו על ידי העיריה שלהם לרחוב בימים של מגפה ומצוקה כלכלית.

תפקיד העיריה לשרת את כלל תושבי העיר ולסייע להם בזמן מצוקה. עירית ירושלים ידעה לעשות זאת כשחפצה בכך, למשל כששלחה בתקופת הסגר ארוחות חמות לאזרחים מבוגרים. זו היתה ג'סטה ראויה ויפה. באותה רוח ממש אפשר, לכל הפחות, להפסיק להרוס בתים על ראשיהם של תושבים שגם כך סובלים באופן חמור מנזקי הקורונה. כותרות העיתונים זועקות שהתחלואה במזרח ירושלים שוברת שיאים: איך אפשר להוסיף לדאגות ההשרדות של הירושלמים הללו, הבריאותיות והכלכליות, גם את הדאגה הבלתי נסבלת שיהפכו לדרי רחוב?

מאז ששוחחתי עם בני המשפחה מזדמזם בראשי השיר הירושלמי הקנוני: "יש אנשים עם לב של אבן; יש אבנים עם לב אדם". דומה שעירית ירושלים החליטה להמחיש מיהם האנשים בעלי לב האבן. היא עושה זאת בשמנו, כלל הירושלמים. אז נאמר לה: זה הזמן להפגין שאפילו לעיריה יש נשמה, ולדחות לימים טובים יותר את רוע הגזירה שהוטלה על חלק מתושבי העיר.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 23.8.2020