על פרשת דרכים גורלית:

ישראל בין מגמות של הדרת-כבוד (honor), כבוד-סגולי (dignity),

הילת-כבוד (glory) וכבוד-מחיה (respect)

          תקציר*

(למאמר המלא ראו:    http://sitemaker.umich.edu/Orit_Kamir/files/honorhebrew.pdf)

ד"ר אורית קמיר

הצגת הנושא

רשימה זו מציעה פריזמה חדשה למחשבה ודיון אודות ערכיה של החברה הישראלית, מגמות חברתיות ומשפטיות, מצוקות הולכות וגוברות, שסעים ועימותים אידאולוגיים, וכוונים אפשריים לעתיד. הפרספקטיבה המוצעת מושתתת על ערך היסוד שהחברה הישראלית בחרה וחרתה על דגלה בחוק היסוד משנת 1992: כבוד-האדם.

כשהיא מוצאת את עצמה בנקודת תפנית היסטורית, יש שחברה בוחרת לעצור, לבחון את זהותה, התנהלותה, ערכיה ומוסכמותיה, ולהגדיר את עצמה מחדש לאור ערכי יסוד בסיסיים שהיא מציבה לעצמה כמגדלור רעיוני. כך ארע בארצות הברית בשנת 1776 ובצרפת ב – 1789. בכל אחד מן המקרים הללו נבחרו השוויון והחירות, ונקבעו בחוקות חדשות כערכי היסוד המכוננים.

לאחר תום מלחמת העולם השניה, בשנת 1948, בחרה החברה האנושית, באמצעות ארגון האומות המאוחדות, בערכי כבוד האדם – ,human dignityהחירות והשוויון כבסיס לכל זכויות האדם. בעקבות מהלך זה, שנקבע בהכרזת האו"ם לכל באי עולם, גם מערב גרמניה ודרום אפריקה הדמוקרטית קבעו את כבוד האדם כערך היסוד בלב חוקותיהן, האחת בשנת 1949 והשניה ב – 1992.

בכל אחד מהמקרים הללו, כמו ברבים אחרים, ביטאה הבחירה הערכית התמודדות חברתית מודעת עם צביון הזהות הקבוצתית ועם משמעות העבר המשותף. בכל אחד מן המקרים היוותה החוקה (ובאו"ם – ההכרזה) כלי לביטוי מהפך ערכי, כמו גם לפריטתו למשמעויות קונקרטיות וישימות בחיי היום יום.

עקב נסיבות פוליטיות מורכבות ומוכרות היטב, מדינת ישראל מעולם לא כוננה מסמך חוקתי כתוב, המכריז על ערכי היסוד הקולקטיביים. בהתאם להחלטת פשרה פוליטית, במקום לכונן חוקה חוקקה הכנסת לאורך השנים מספר "חוקי יסוד" בעלי צביון חוקתי. מרבית חוקי היסוד הללו מסדירים את פעולתן של רשויות השלטון השונות (כמו הממשלה, הכנסת, הרשות השופטת והצבא).

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר נחקק בשנת 1992 (ושוב בשנת 1994), קובע מספר זכויות אדם בסיסיות, והוכתר כמגילת זכויות האדם הישראלית. חוק יסוד זה עוצב, נתפס והוכרז כמסמך מכונן, אשר קובע את כבוד האדם כערך היסוד המרכזי של החברה הישראלית ושיטת משפטה, וגוזר מערך זה את זכויות האדם בישראל. כיוון שכך,יש מקום לבחון בקפידה וביסודיות את ערך היסוד שהחברה הישראלית בחרה לקבוע בלבו: כבוד האדם.

רשימה זו מציעה הבחנה בין ארבע פנים נבדלות בערך הישראלי-העברי "כבוד". בשפה האנגלית ניתן לבטא משמעויות נבדלות אלה של הכבוד בעזרת המילים,honor, dignity glory, respect. ואולם השפה העברית אינה מאפשרת להבחין בין המשמעויות השונות, כיוון שהמילה "כבוד" היא המציין הבלעדי של ארבעתן.

כיוון שאבחנה מרובעת זו אינה ניתנת להמשגה בעברית, ולכן גם לא לחשיבה בתרבות דוברת עברית, השיח הישראלי ממעט לתת את הדעת על משמעויותיה המורכבות ורבות העוצמה, ומחמיץ את התובנות הפוטנציאליות הגלומות בפרספקטיבה זו.

למען נוחות הדיון, וכדי להימנע משימוש יתר במושגים השאולים משפה זרה, ניתן להשתמש בצירופי מילים עבריות לצורך ההבחנה בין ארבע פניו של הכבוד. ברשימה זו יכונה המושג honor – "הדרת כבוד"; המושג dignityיכונה "כבוד סגולי"; לשם ציון משמעותו של המושג glory ישמש הצירוף "הילת-כבוד", ו- respect יכונה "כבוד מחיה".

[X=nextPage=X]
חלק I: ארבע פנים של כבוד

הדרת כבוד (honor)

מבין ארבעה סוגי הכבוד, honor (הדרת כבוד) הוא היחיד המקושר באופן מובהק עם טיפוס מוגדר ונפוץ של מבנה חברתי. על פי ההגדרה האנתרופולוגית המקובלת, חברות הדרת כבוד הן חברות בהן הדרת הכבוד והיפוכה – הבושה, הקלון, ההשפלה, משמשים כשתי פניו של הערך המרכזי המשמש להבניית הסדר החברתי וההיררכיה המעמדית.

חברות הדרת הכבוד מתאפיינות בכך שהדרת הכבוד היא מקור ערכו ומעמדו של כל פרט; העדר הדרת כבוד משמעו בושה; הבושה היא הקריטריון המרכזי לקביעת שוויו ומעמדו החברתי של אדם; ביוש (shaming) הוא מנגנון חברתי ממשמע.

בחברת הדרת כבוד, הדרת הכבוד היא רכושו היקר ביותר של אדם, המחייב הגנה וטיפוח יומיים ובכל מחיר. שמו של אדם הוא המסמן החברתי של הדרת כבודו; "שם טוב" משמעו הדרת כבוד רבה, ואילו הכפשת שם משמעה ביוש, פגיעה בהדרת הכבוד.

חברת הדרת כבוד היא תרבות חובות (ולא זכויות). בחברה כזו, כל פרט חייב לעמוד בנורמות התנהגות הדרת כבוד ברורות ומוכרות לכל, וערכו החברתי נמדד ונקבע על פי מידת עמידתו בדרישות נורמטיביות אלה. עמידה בנורמות הדרת כבוד מחייבת שמירה קפדנית על כללים. התמורה על קונפורמיות זו היא סטטוס חברתי נכבד והערכה עצמית גבוהה; זכות לגאווה, חשיבות עצמית והכרה חברתית. כשלון בעמידה בנורמות של הדרת כבוד גורר בושה, השפלה ואף סכנה ממשית. זאת כיוון שיראת כבוד מצד הזולת נרכשת רק בעמידה קנאית של אדם על הדרת כבודו, ואילו מחילה על (הדרת) הכבוד נתפסת כחולשה, ומפחיתה מיכולת ההרתעה וההישרדות של מי שהדרת כבודו נרמסה.

פגיעה בהדרת כבודו של הזולת מאדירה את הדרת כבוד הפוגע על חשבון הנפגע, מכתימה את הדרת כבוד הנפגע, והופכת אותו לבעל חוב של הפוגע. "חוב (הדרת) כבוד" כזה מחייב פרעון, כלומר הוא מטיל על הנפגע חובה לפגוע בהדרת כבודו של האדם שפגע בהדרת כבודו שלו. פעולת גמול מוחה את כתם הבושה על ידי "העברתו", "החזרתו" אל מגרשו של הצד השני. כדי לצאת ידי חוברתו, על הצד שכבודו נפגע לפגוע בהדרת כבודו של הפוגע מעט יותר מאשר זה פגע בהדרת כבודו שלו.

חברות הדרת כבוד רבות מחילות נורמות וכללי התנהגות שונים על נשים וגברים. בעוד שהדרת הכבוד הגברית נקנית באומץ אקטיבי ואגרסיבי, הדרת הכבוד הנשית נקנית בטוהר וצנעה. מיניותה של האישה היא פוטנציאל לבושה, מקור סכנה מתמדת להדרת הכבוד. חילול מיניותה של אישה מכתים בראש ובראשונה את הדרת כבודו של הגבר המופקד על שמירתה של מיניות זו. אישה שמיניותה שימשה גבר שאינו "בעלה" נכשלה במילוי חובתה, והמיטה קלון על עצמה, על הגבר או הגברים שהדרת כבודם תלוי בתומתה, ועל המשפחה כולה.

במישור הבין-קבוצתי, בין אם אלה חבורות רחוב, שבטים, כנופיות פשע, קבוצות של נערים מתבגרים או מדינות ולאומים, התנהגותן ההדדית של קבוצות מקבילה לזו של פרטים בתוך קבוצת הדרת הכבוד. כל פרט של קבוצה מסוימת נדרש לחוש הזדהות מלאה ואחריות כלפי שאר חברי קבוצתו כאשר הם ניצבים מול קבוצה אחרת. פגיעה בהדרת כבודה של קבוצה אחת מחייבת פגיעה גדולה יותר בהדרת כבוד הקבוצה האחרת, וחוזר חלילה. בהעדר מנגנון יישוב סכסוכי הדרת כבוד (כמו, למשל, דו קרב), פעולות גמול כבודיות עלולות להפוך לדינמיקה של נקמת דם שאין ממנה מוצא.

בחברה הישראלית, מנטליות הדרת הכבוד משחקת תפקיד חברתי מרכזי, ומרבית הישראלים, אם לא כולם, מכירים את נורמות הדרת הכבוד החלות עליהם, מבינים היטב מהי בושה המעטה קלון על הדרת כבודם, ויודעים כיצד עליהם לגמול לפוגע בהדרת כבודם.

כבוד סגולי (dignity)

Dignity, כבוד סגולי, מציין כאן את הערך המודרני, המינימאליסטי, שהתגבש במשמעותו הנוכחית המלאה בעקבות מלחמת העולם השניה, והוא קבוע בסעיפה הראשון של הכרזת האו"ם האוניברסלית על זכויות האדם משנת 1948: "כל בני האדם נולדים חופשיים ושווים זה לזה בכבוד-האדם ובזכויות".

זהו ערך ליבראלי, מודרני, "רזה", תולדה של הזוועות האיומות ביותר שביצעו בני אדם אלה באלה בהיסטוריה האנושית, ושל החרדה שמא יישנו. ערך זה הוא אוניברסלי ומוחלט, אך מסתפק במועט: מטרתו היא לקבוע רף תחתון להתנהגות בין-אנושית.dignity , כבוד סגולי, נועד לסמן קו אדום שאין לחצות אותו ביחסי אנוש בשום נסיבות.

Dignity, כבוד סגולי, הוא מולד, אין צורך לעשות דבר כדי לזכות בו או לתחזקו, ורק התנהגות בלתי אנושית קיצונית ביותר עלולה לעמעם במשהו את זוהרו. כבודו הסגולי של הפרט אינו ניתן לכימות או לצבירה, ובודאי שלא לניכוס על ידי אדם אחר.

ניתן לדמות dignity לסוג של משקל המשותף תמיד לכל חבריה של קבוצה, ואינו משתנה מפרט לפרט או מעת לעת בחייו של פרט כלשהו בשום נסיבות. לכן מוצע להשוותו ל"משקל סגולי", שהוא משותף לכל חבריה של קבוצה מוגדרת, ולכנותו, בהתאם, "כבוד סגולי". Human dignity, לפיכך, הוא "כבוד אנושי סגולי", או "כבודו הסגולי של האדם באשר הוא אדם". זהו כבוד אוניברסלי המשותף לכל בני האדם, גדולים וקטנים, נכבדים ושפלים, בכל מקום ובכל זמן, בלא הבדל מין, גזע, גיל או השתייכות מעמדית או קבוצתית.

תרבות הנגזרת מערך כבוד האדם הסגולי היא תרבות זכויות, הקובעת אמנם זכויות מינימאליות בלבד, אך מגדירה אותן כמוחלטות, אינה מתנה אותן (כמעט) במאומה, ואינה גוזרת אותן ממילוי חובות כלשהן (זאת בשונה מתרבות הדרת כבוד, שהיא תרבות חובות).

כיוון שהכבוד הסגולי הוא תכונה ערכית, נקבע כי הוא מכיל באופן אינהרנטי זכויות יסוד: לחיים, תזונה נאותה, מחסה, חירות משעבוד, חרדה או כאב לא הכרחיים; זכויות שליטה בגוף ובחירה אם וכיצד לממש נטיות מיניות; זכויות של חופש תנועה, אוטונומיה וחופש ביטוי הנחוצים להגדרה עצמית (בדרגה כלשהי שיש לפרטה); זכויות לחופש מגע עם בני אדם אחרים, לחופש פולחן דתי או הימנעות ממנו, וכיוצא באלו.

זכויות אדם אינהרנטיות אלה, שכולן נגזרות מכבוד האדם הסגולי, מטילות חובות מוחלטות על כל העולם, אשר נדרש, לכל הפחות, להמנע מהפרתן. יש הסבורים כי זכויות אלה מכוננות גם חובות חיוביות, אקטיביות, של המדינה ו/או של כל פרט כלפי כל אדם באשר הוא אדם.

הכבוד הסגולי מעודד שותפות ודאגה הדדית, וחסידיו פועלים מכוח סולידריות אוניברסלית, בין-אנושית, אכפתיות ואמפתיה (אף אם מינימאליים).

פגיעה בכבודו הסגולי של הפרט היא גם פגיעה בכבוד האנושי הסגולי בכלל. לכן, כל אדם חייב למנוע ולהפסיק פגיעות בכבודו הסגולי של כל אדם אחר.

כבוד מחיה (respect)

Respect, "כבוד מחייה", מתייחס ברשימה זו לתנאים שכל פרט סבור שנחוצים לו לשם מימושו העצמי המירבי הן כאינדבידואל ייחודי והן כחבר בקבוצות השתייכות שונות. Respect, כבוד מחיה, מחייב, לכן, יחס סבלני ומקבל בין אדם לחברו; הכרה בזולת כמות שהוא; התחשבות בו כפי צרכיו; קבלתו העמוקה, על שונותו ומאפייניו הייחודיים, מתוך חמלה ומיעוט שיפוטיות.

הכרה בכבוד מחיה זה משמעו הבעת אמפתיה, חמלה, אכפתיות, מיעוט ככל האפשר בשיפוט הזולת מתוך אמות מידה חיצוניות לו. משמעו נכונות להכיר בגבולות המציינים את תחום המחיה וההגדרה העצמית של כל פרט וכל קבוצה, והימנעות מהצרתם של גבולות אלה והסגתם באורח חד צדדי.

הרעיון של כבוד מחיה, כפי שמוצע כאן, שייך, כמו הכבוד הסגולי, להשקפת העולם הליבראלית, ההומניסטית, המודרנית. הוא מניח את האדם כבעל זכות להגדרה ולהנהגה עצמיות, ומכוון לאפשר את מירב מימוש הפוטנציאל האנושי של כל אדם, כפי שהוא עצמו מבקש לעשות זאת.

בשונה מן הכבוד הסגולי, המתמקד במכנה המשותף האנושי הבסיסי ביותר, כבוד המחיה מכיר ומתחשב בשונותם של פרטים ושל קבוצות, בצרכים האנושיים הנובעים דווקא מן השונות האנושית, ובצורך הקולקטיבי של כל הצדדים לדו-קיום "בכבוד" על אף שונות זו.

כבוד המחיה הוא, לכן, "הנדבך הנוסף", "הקומה השניה" מסביב או מעל הכבוד הסגולי. בעוד השמירה על הכבוד הסגולי נחוצה לעצם הקיום האנושי, כבוד המחיה נחוץ לשם פריחה ומיצוי הפוטנציאל האנושי הפרטי והקבוצתי.

כבוד המחיה הוא סוג הכבוד ממנו ניתן לגזור רבות מן הזכויות המכונות היום זכויות חברתיות וזכויות קבוצתיות. בשל רוחב היריעה של מושג כבוד המחיה תתכן התנגשות בין דרישות שונות הנובעות מכבוד מחיה של פרטים וקבוצות שונים. התנגשות זו עלולה לחייב פשרות ואיזונים שיעניקו הגנות יחסיות ולא מוחלטות על כבוד המחיה של כל הנוגעים בדבר.

הילת כבודglory

Glory היא המילה המשמשת בתרגומי המקרא לשפה האנגלית לציון מרבית ביטויי הכבוד המיוחסים לאל. זהו כבוד שאינו ניתן להפרדה מן המהות האלוהית, המטפיסית, והנו תכונה טבועה, מוחלטת, נצחית ובלתי ניתנת לפגימה. כבוד זה מכונה כאן "הילת כבוד".

בהסתמך על המטפורה של בריאת אדם "בצלם אלוהים", היהדות, ובעקבותיה הנצרות והאיסלם, מייחסת למין האנושי משהו מהילת כבודו של האל. בני האדם מכילים ניצוץ מהילת הכבוד האלוהית, על "זכויות" האל וחובות האדם הנגזרות ממנה. הילת כבודו של האדם היא, אם כן, זו של מי שנברא בצלם אלוהים ותהילת השמיים הואצלה עליו.

הילת כבוד האדם היא תכונה מולדת, מוחלטת, טבועה (לדעת רבים) בכל אדם, שאין צורך לרכוש אותה ולא ניתן לקעקעה; עם זאת יש להימנע מכל ניסיון לפגוע בה. כיוון שהילת כבוד הינה תכונה מטפיזית, היא כרוכה ללא הפרד במתפיסת עולם אמונית. היא אינה נגזרת מאנושיותו של האדם כפי שהוא עצמו מגדירה, אלא מאלוהותו של האל, כפי שזו מוגדרת על ידי ממסד דתי.

כמו הדרת כבוד, גם הילת כבוד מבטאת השקפת עולם של חובות, ואילו זכויות האדם הנגזרות ממנה הן משניות. אך בעוד שבעולם הדרת הכבוד החובות הן חברתיות, בעולם הילת הכבוד הן חובות כלפי האל, דמות צלמו וכל בבואותיה. התחושות הקשורות באי עמידה בחובות הילת הכבוד אינן בושה וקלון (כמו בתרבות הדרת כבוד), אלא אשם ויראה מחטא.

כמו כבוד סגולי, גם הילת כבוד היא תכונה טבועה ומוחלטת, שאינה מצריכה עמידה בנורמות חברתיות כלשהן ומטילה חובות טוטליות על כל הסובבים את האדם. אך שלא כמו כבוד סגולי, הילת כבוד היא תכונה אשר מגבילה את זכויותיו של הפרט בהתאם להשקפת עולם דתית, ומטילה עליו חובות כלפי עצמו בלא קשר לשאלה אם הן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמו ודימויו העצמי. כך, למשל, הילת כבודו של אדם אוסרת עליו להטביע בגופו כתובות קעקע או ליטול את חייו.

[X=nextPage=X]
חלק II: סוגים של כבוד ביהדות, בציונות ובישראליות

ביטויים שונים של כבוד במורשת ישראל

בתרבות היהודית לדורותיה רווחו ביטויים רבים של הדרת כבוד ושל הילת כבוד.

האמירה כי "כל הרודף אחר הכבוד- הכבוד בורח ממנו", מבטאת היטב כלל יסוד של חברת הדרת כבוד, לפיו להיטות יתר עלולה להפחית מהדרת כבודו של המפגין אותה.

הביטוי "כבודו במקומו מונח", שנועד להמעיט את תחושת הבושה ואבדן הדרת הכבוד של מי שהדובר עומד למתוח עליו ביקורת, אף הוא מבטא מנטליות של הדרת כבוד. דומה כי ביטוי מסוג זה נועד לנסות ולהבטיח כי האדם עליו נמתחת הביקורת לא יחוש מושפל יתר על המידה, ולא יאלץ לנקום את הפגיעה בכבודו.

הפניה לאדם בלשון "כבוד פלוני", שהיתה מקובלת בעברית מאות רבות של שנים ומקובלת עדיין, מביעה הכרה במעלתו ורוממותו של הנמען. גם ההלכה לפיה תלמיד חכם פטור ממתן עדות מקום שבית הדין מורכב מדיינים שכבודם פחות משלו, שכן מתן עדות בפניהם תהווה עבורו פחיתות כבוד, מבטאה היטב היררכיה מעמדית קשיחה של תרבות הדרת כבוד.

בצד אלה מופיעים במורשת ישראל ביטויים רבים המעידים על השקפת עולם של הילת כבוד, הן בדיונים מופשטים על מעמדו של האדם כמי שנברא בצלם האל והן בהקשרים קונקרטיים של סוגיות מחיי הפרט והחברה, כמו לבוש, שמירת היגיינה אישית טיפול במת ודרכי ענישה.

בהקשרים רבים, האבחנה בין הדרת כבוד ובין הילת כבוד אינה מתוחמת ומוגדרת, כפי שמעידים דברי הרב קוק: "הרגשת כבוד הנפש האלוהית שבאדם תמנעהו מהשפיל כבודו בפעולות מגונות, שאינן תפארת לעושיהן".

הביטוי העברי "רצונו של אדם – כבודו" נשמע כשייך לתפיסת עולם הדומה להכרה בכבוד מחיה יותר מאשר לכל דבר אחר. כך גם הביטוי "מכבדי אכבד". בהקשר זה, הביטוי "כבדהו וחשדהו" יכול להתפרש כמציע שאת ההתנהגות בהתאם לערך כבוד המחיה (כלומר כבוד לזולת), התנהגות שיש בה מתן אמון ופתיחות, יש לסייג במידה של ספקנות וזהירות, שכן הזולת, האחר, עלול להיות מזיק ומסוכן.

בתקופת ההשכלה היהודית, היה מי שעשה שימוש ייחודי וחלוצי בצירוף הלשוני "כבוד-האדם" כדי לציין משהו הדומה עד מאוד לכבוד האדם הסגולי. במחצית השניה של המאה ה- 19, במאמרו "מה אנו", מפתח שלום יעקוב אברמוביץ', הלא הוא מנדלי מוכר ספרים, משנה סדורה של מעין פרוטו כבוד אדם סגולי.

גם ברנר וביאליק עשו שימוש בצירוף "כבוד האדם" במובן המזכיר את הכבוד הסגולי.

עם זאת, ככלל ניתן לומר שהצירוף הלשוני "כבוד האדם" היה נדיר מאוד לפני פרסום ההכרזה הבינלאומית של האו"ם על זכויות האדם ב – 1948.

לאור היסטוריה לשונית זאת, דומה שהשימוש בצירוף "כבוד האדם" לשם הבעת רעיון ה – dignity, הכבוד הסגולי של ההכרזה הבינלאומית, היה טבעי וסביר, שכן צירוף לשוני עברי זה היה כמעט נקי מתוכן, ומעט המטען ההיסטורי שנשא עמו הכיל בעיקר קונוטציות של כבוד סגולי. עם זאת, אין הביטוי נקי לחלוטין מהדרת כבוד ומהילת כבוד, והוא משלבם ביחד עם כבוד האדם הסגולי.

יסודות של תרבות הדרת כבוד ושל תפיסת כבוד אדם סגולי בכתבי הציונות המדינית

התנועה הציונית המדינית טיפחה קישור הדוק בין כבוד האדם הסגולי ובין הדרת הכבוד היהודית, הלאומית, המדינית.

במאה ה- 19 היו מרבית היהודים, אשר חיו במזרח אירופה, נתונים לתנאי חיים קשים, ורבים סבלו מפגיעות חמורות בזכויות האדם הבסיסיות, בכבוד האדם הסגולי ובכבוד המחיה. רבים קבלו את הדין כגזירת גורל שאין להתנגד לה וחיכו עד שתבוא הגאולה השלימה. אחרים, שלא נזקקו לעמדה תיאולוגית זו או אחרת, עשו ככל שביכולתם לשרוד את המצוקה הקשה.

תפיסת העולם הציונית המדינית המודרנית התגבשה במידה רבה מתוך תגובה למצוקתם של יהודי מזרח אירופה, ותוך התנגדות נחרצת לקבלת הדין היהודית המסורתית. הפרות זכויות האדם של האוכלוסייה היהודית, הפגיעה בכבוד האדם הסגולי ובכבוד המחיה של יהודים וכן גם תגובותיהם של הקורבנות, כולם נתפסו על ידי הציונות המדינית כמכוננים חרפה לאומית ומכתימים את הכבוד היהודי הלאומי. הגישה היהודית המסורתית נתפסה, מתוך נקודת מבט זו, כפסיבית, מוגת לב, בלתי גברית ומשפילה.

יתרונה הגדול של המשגה מחודשת זו היה בכך שהיא הציעה אפיק תגובה ברור ואופן התמודדות מוגדר עם המצוקה הקשה משאת. כנגד ניסיון אלוהי אין לעשות דבר אלא לעמוד בו תוך קידוש השם. כנגד פגיעה בכבוד האדם הסגולי לא ניתן לעשות הרבה בהעדר זכויות אדם מוגדרות וארגון בינלאומי המוסמך לאוכפן. אך כנגד פגיעה בהדרת כבוד לאומי יש לפעול להסרת כתם הקלון ולהשבת הכבוד האבוד. לכן, על ידי ניסוח המצוקה היהודית במסגרת כללי הדרת הכבוד, ניתן היה לעבד כאב לזעם ולהמיר את חוסר האונים בפעולת הדרת כבוד.

התנועה הציונית המדינית התגבשה סביב הרעיון של הקמת מדינה יהודית לאומית, במתכונת מדינות הלאום האירופאיות של המאה ה – 19. קיום יהודי מדיני ריבוני עובד והוצג כפתרון המכובד לקיום הגלותי המשפיל. הציונות המדינית, כפי שנהגתה על-ידי תאודור הרצל ונתמכה על-ידי מקס נורדאו, נועדה לרפא את העלבון וההשפלה אשר נגרמו לזהות היהודית בשל קיומם העלוב של היהודים. זאת באמצעות שיקום הדרת הכבוד היהודי על ידי קיום חיים ממלכתיים ריבוניים.

כינונה של המדינה היהודית העצמאית שהגה הרצל כמו גם התנהלותה, תוכננו על ידיו בקפידה כדי להפגין הדרת כבוד יהודי. התייחסויותיו המפורטות, החוזרות ונשנות של הרצל לתפארתם של הטקסים הפומביים במדינה היהודית העתידית, מבטאות את החשיבות העמוקה ששיווה להיבט זה של החיים הלאומיים הריבוניים.

אחד העם (הוא אשר גינצברג), האופוזיציונר הציוני הנחרץ ביותר לציונות המדינית של הרצל ונורדאו, דחה בתוקף את תפיסת הדרת הכבוד שלהם ביחד עם המשנה הציונית המדינית כולה. הוא טען בלהט שתפיסת הדרת הכבוד של הרצל אינה אלא חיקוי זול של התרבות האירופית הזרה. אחד העם התנגד להסטת תשומת הלב מכבוד האדם הסגולי להדרת הכבוד היהודי. הוא התעקש להיזהר בכבודם הסגולי של כל בני האדם, לרבות, ואולי בפרט, של אלו שלא השתייכו לקולקטיב היהודי הלאומי. הוא חש וזעק שאם הציונות לא תשכיל ליצור חברה בה מיעוט ערבי יוכל לחיות ב – dignity, אזי הפרוייקט הציוני כולו יהווה כשלון.

ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון, הדור הבא של המנהיגים הציוניים, ניסו לקשור את הדרת הכבוד הציונית עם מורשת ישראל העתיקה, ועשו כן בין השאר, על ידי קריאתה של מנטליות הדרת כבוד זו את תוך ספורי המקרא, כלומר אל שורשיו התרבותיים של העם היהודי. ספרו העלילתי של ז'בוטינסקי "שמשון" מהווה דוגמא מצוינת למהלך זה.

בן גוריון הוא אולי המנהיג שהשפעתו על האידיאולוגיה הציונית המדינית, הגשמתה וסדר העדיפויות שלה היתה העמוקה ביותר. תרומתו לתפיסת הכבוד הישראלית מכרעת.

במקביל להתנערות מאורח החיים היהודי הגלותי המביש והמבזה (בעיניו), בן גוריון קידם פרשנות ציונית של ספרי המקרא וגיבוריהם. בהשראתו, הקריאה במקרא, ההתייחסות הממלכתית לגילויים ארכאולוגיים שאיששו חלקים מתמונת העולם המקראית, וחגיגות קולקטיביות רבות הדר של חגים כמו חנוכה ול"ג בעומר, היו לטקסים המחברים את האומה היהודית המתחדשת עם תרבותה, ההיסטוריה שלה, האדמה שנגזלה ממנה, והדרת כבודה הלאומי.

החיבור הישיר, הבלתי אמצעי, עם העבר הקדום נועד למחוק את הכתם המביש של קיום גלותי מעל הדרת כבודו של העם היהודי באמצעות גיבוש תודעה יהודית עצמית חדשה, "עוקפת גלות". התודעה היהודית החדשה נועדה לקשור את היהודים החדשים עם עברם הקדום, שהכיל, לפי תפיסה זו, אנשי הדרת כבוד עזים, עשויים ללא חת, ואומה עברית ריבונית וגאה. הגלות, לפי גישה זו, לא היתה אלא סטיה מהיסטורית הדרת הכבוד של האומה היהודית, ולכן נכון ומוצדק להמעיטה ככל האפשר בתודעה הלאומית, ולהאדיר את המקור הבריא.

בהסתמך על כתיבתו הנרחבת של בן גוריון, ניתן להציע קישור ציוני מעניין בין הדרת כבוד יהודי לאומי ובין כבוד סגולי. בעולמו הרוחני של בן גוריון, כבוד סגולי הוא ערך יהודי מקורי, שנהגה על ידי הנביאים ופותח על ידיהם לכדי משנה הומניסטית מפוארת. מרכזיותו של ערך כבוד האדם הסגולי בתרבות היהודית ייחדה תרבות זו לעומת כל האחרות. תכונתה זו הקנתה לתרבות היהודית את חוסנה המוסרי המיוחד, ותרמה בכך לכושר עמידתו והישרדותו המופלאים של העם היהודי גם בתקופות חשוכות של רדיפות ודיכוי קשים מנשוא. רחשי ההערכה של אומות העולם כלפי המחויבות היהודית לכבודו הסגולי של האדם וכלפי העליונות המוסרית הנגזרת ממה, קנו לאומה היהודית את הדרת כבודה בקרב האומות.

ואולם בגלות איבדו היהודים את כבודם הסגולי ולכן גם את חוסנם ההישרדותי. כיוון שכך, הם איבדו גם את הדרת הכבוד הלאומית שהיה להם בקהילה הבינלאומית. לשיטתו של בן גוריון, שאומצה במידה רבה על ידי הציבור הישראלי הרחב, רק על ידי כינון מחדש של תרבותם הייחודית, המאדירה את כבוד האדם הסגולי, ועיגונה בחיים לאומיים, מדיניים, ריבוניים ומכובדים יכלו היהודים – ויכולים – להשיב לעצמם את הדרת כבודם בקהילה הבינלאומית.

כבוד האדם הסגולי והדרת הכבוד היהודית – הציונית כרוכים, לכן, יחדיו ללא הפרד.

בהקשר זה ניתן להבין מדוע, כשהגיעו ניצולי השואה ארצה בתום שנות הארבעים וראשית שנות החמישים של המאה העשרים, הם נתקלו בחומה של קור, שלא לומר כמעט איבה. במושגים של הדרת כבוד לאומית, תגובת הישוב היהודי בארץ ישראל לשואת יהודי אירופה הכילה יסודות של בושה עמוקה בגין הקלון שהומט על העם היהודי על ידי אויביו. בושה זו היתה מעורבת בזעם על הניצולים שאיפשרו, בהליכתם "כצאן לטבח", רמיסה של כבוד האדם הסגולי שלהם, ועמה פגיעה קשה מנשוא בהדרת כבודם של כלל היהודים, לרבות אנשי הישוב הארץ ישראלי.

במסגרת הזיהוי הציוני בין כבוד אדם סגולי והדרת כבוד יהודית לאומית, משמעותו המשתמעת של חילול כבודם הסגולי של הניצולים היתה כי הם עצמם איבדו את צלם האדם ומחויבותם היהודית לערך הכבוד הסגולי, וכי איבדו בכך, לעם היהודי כולו, את הדרת כבודו בעיני העמים.

התשובה היחידה, בעולם של הדרת כבוד, היתה (ונותרה) כינון מדינה יהודית חזקה ומצליחה יותר מכל מדינה לאומית אחרת, שהישגיה ימחו את כתם הבושה הנורא.

ביטויים של הדרת כבוד בחברה הישראלית

חיי היום-יום בישראל מכילים, כמובן, גילויים של כל ארבעה פני הכבוד, שכן כל הארבעה הם מרכיבים חשובים של ההוויה הישראלית.

החברה הישראלית מרבה (אולי יתר על המידה) להשתמש בשיח כבוד האדם הסגולי ושיח הילת הכבוד ולהגדיר את עצמה באמצעותם. היא אינה חושבת על עצמה כעל תרבות הדרת כבוד. זאת על אף שגילויי הדרת הכבוד מצויים בשפע בעברית הישראלית המדוברת ובחיי היום יום.

כך למשל, מכתבים בשפה העברית בישראל פותחים במילה "לכבוד", לשם ביטוי ההכרה במעלתו של הנמען, ומסתיימים בצירוף "בכבוד רב", לשם ציון מעלתו של הכותב. "במחילה מכבודך" מביע בקשה מן הנמען לבצע פעולה שעלולה להעיב על הדרת כבודו. כאשר אדם מופיע "בכבודו ובעצמו" משמע כי התכבד והואיל לבוא למרות מעמדו הרם.

החינוך לתוך תרבות הדרת-הכבוד הישראלית מתבצע כבר בשלבי הסוציאליזציה המוקדמים של ילדי ישראל. כבר בגיל הגן מוצאת החוקרת תמר כתריאל דפוסי תקשורת מורכבים בטקס ה"כבודים". ברובד הגלוי מתייחסים הילדים המשתתפים בטקס ה"כיבודים" בראש ובראשונה לרובד החומרי של "כיבוד" בממתקים. עם זאת, עריכת הטקס מהווה עבורם תירגול שיטתי של יצירה, קבלה, תיחזוק, ביטוי והנצחה של נורמות הדרת כבוד ומנטליות הדרת כבוד. באמצעות הטקס מוגדרים הילדים ה"מקובלים" וה"לא מקובלים" בחברה ונלמדות התנהגויות של מתן הדרת כבוד ודרישה להדרת כבוד. הקישור בין "כיבוד" ו"כבוד", אשר קיים בבירור ברובד הלשוני של השפה העברית, מתגלם להפליא בטקס הנדון, אשר מלמד כי כבר בחברת הילדים בישראל מובן , מופנם ומחוזק הקישור התרבותי בין נגזרות שונות של השורש כ.ב.ד.

מושגי המפתח להבנת מנטליות הדרת הכבוד בחברה הישראלית הם המילה "פראייר", והביטויים המרכזיים הנגזרים ממנה: "לא לצאת פראייר", "מה, אני פראייר?" ו"אני לא פראייר שלך (/של אף אחד)".

החרדה "לצאת פראייר" מבטאה את האימה הישראלית מפני אבדן הדרת כבוד, בושה, השפלה, קלון. היא מגלמת את החרדה שמא הדובר לא "יצא גבר", וייתפס כחלש ופחות ערך לעומת הסובבים אותו. חרדת הפראייריות באה לידי ביטוי כמעט בכל הקשר בחיי היום יום. כך, להניח לאדם לעקוף בתור או על הכביש משמעו "לצאת פראייר", כלומר לאבד הדרת כבוד לטובת הפוגע, ש"יוצא גבר" על חשבון הנפגע. הנפגע הפוטנציאלי, החרד להדרת כבודו, יודע, לכן, כי עליו למנוע את העקיפה בכל מחיר ולהגן בכך על הדרת כבוד. באותו אופן, גם תשלום מחיר גבוה יותר מאשר שילם אחר בעבור אותה סחורה משמעותו "לצאת פראייר". לבצע מטלה שאחר היה צריך לבצעה משמעה "להיות פראייר שלו". והדוגמאות רבות מספור.

נפוצותה של תסמונת החרדה לצאת פראייר היא האינדיקציה המובהקת ביותר לעומקה ולטיבה של תרבות הדרת הכבוד בחברה הישראלית. תוצאותיה, על הכביש כמו בשאר תחומי המרחב הציבורי, אינן טעונות הסבר.

[X=nextPage=X]
חלק III: ביטויים של הדרת כבוד וכבוד אדם סגולי בפסיקת בית המשפט העליון

לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חזרו שופטי בית המשפט העליון והכריזו כי כבוד האדם (הסגולי) היה מאז ומעולם נר לרגלי מערכת המשפט הישראלית, וכי חוק היסוד לא חידש מאומה, אלא רק עיגן במסמך חוקתי את המצב ששרר גם קודם לכן בהנהגתם של בתי המשפט. בדיקה עובדתית מקיפה שניהלתי, במימון מכון מינרווה של האוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1998 – 1997, הובילה למסקנות שונות.

בשלושה העשורים הראשונים של קיום המדינה (לפני חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו), אף ששופטי בית המשפט העליון הכירו את הצירוף "כבוד האדם", הם נמנעו מלהשתמש בו, והוא מופיע בפסיקת בית המשפט העליון פעמים בודדות בלבד. התייחסויות לכבוד סגולי באמצעות ביטויים לשוניים אחרים היו נדירות. במשך אותה תקופה בית המשפט העליון השתמש בנגזרות השורש כ.ב.ד עשרות רבות של פעמים בהקשרים המתייחסים להדרת כבוד. ברבים מן המקרים הללו התייחס בית המשפט להדרת כבודם של המדינה, רשויותיה, מערכת המשפט, המקצוע המשפטי והמשטרה. דומה כי תפיסת הכבוד של מערכת המשפט הישראלית לא היתה שונה באופן מהותי מזו של כלל הציבור.

המחקר העלה כי קו פרשת המים המובהק הן לגבי התייחסותו המהותית של בית המשפט העליון לכבוד האדם הסגולי והן לגבי השימוש בצירוף "כבוד האדם" היה עם הצטרפותו של השופט (כתוארו אז) אהרון ברק לשורותיו.

בשנת 1980 קבע ברק, בפסק דין המהווה נקודת תפנית היסטורית, כי כפיית חוקן על כלואים פוגעת בכבוד האדם הסגולי שלהם, ולכן אין המדינה רשאית לבצעה. פסק דינו התקדימי של ברק (אליו הצטרף השופט חיים כהן) אינו מותיר מקום לספק כי הצירוף המילולי "כבוד האדם" בפסיקה זו מתייחס לכבוד האדם הסגולי, human dignity; כי זהו סוג הכבוד ממנו גוזר בית המשפט העליון את זכות היסוד המגבילה ומתחמת את סמכויות המדינה; כי סוג כבוד זה הוא ערך יסוד בשיטת המשפט הישראלית ובסיס לגזירת זכויות אדם.

עם זאת, בצד השימוש בצירוף כבוד האדם במשמעות של "כבודו הסגולי של האדם", בית המשפט הוסיף (ואף הרבה) להשתמש במילה "כבוד", בנגזרות השורש כ.ב.ד ואף בצירוף "כבוד האדם" עצמו גם לשם ציון הדרת כבוד והילת כבוד. שימוש רב משמעי זה שיקף וחיזק את טשטוש הגבולות בין משמעויות כבוד שונות אלה.

עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הפך כבוד האדם לערך היסוד המוצהר של שיטת המשפט הישראלית, והוא מופיע בהתדיינויות רבות מספור וכמעט בכל הקשר משפטי. אך עמימותו של הערך ושניותו לא נפתרו ולא הוכרעו. חוסר בהירות זו היא מקור מתחים ומחלוקות מסוגים שונים בתוך מערכת המשפט, מחוצה לה, וכן בין מערכת המשפט והמערכות הציבוריות האחרות.

המאבק העקרוני, הרעיוני, המעניין, העירני והמתוקשר ביותר בבית המשפט העליון התנהל בשנים בראשונות לאחר חקיקת חוק היסוד בין אהרון ברק, שהיה לנשיא בית המשפט העליון, ובין מנחם אלון, שהיה לסגנו. בלב המחלוקת ניצבה השאלה האם ימולא המושג "כבוד האדם" בתכנים של הילת-כבוד או בתכנים של כבוד-סגולי. אף שלא נקטו בצירופים הלשוניים הללו, אין ספק כי זה היה מוקד המחלוקת בין השניים, אשר בא לידי ביטוי סוער, גלוי ומפורסם בעיקר בדיונים סביב הזכות למות והזכות לעיצוב מצבות (בפרשות קסטנבאום, גואטה, הגר, יעל שפר, וויכסלבאום).

במרבית המקרים גברה גישתו של נשיא בית המשפט העליון, ובמיוחד מאז פרישתו של סגנו, השופט אלון. עם זאת, כל עוד לא לובנו המשמעויות השונות של כבוד האדם והטעמים המפורשים לבחירה במשמעות אחת על פני האחרת, הכרעות שיפוטיות רבות הן בבחינת יריות באפלה.

סיכום

כמו החברה הישראלית בכללותה, גם מערכת המשפט, ובראשה בית המשפט העליון, לא בררה וליבנה די הצורך את משמעויות הכבוד השונות של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וגם בתוכה, כאמור, נשמעו קולות שונים. עם זאת, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אכן מזהה במידה רבה בין "כבוד האדם" ובין כבוד האדם הסגולי (dignity) כפי שהוגדר כאן. זהו מושג כבוד מינימאלי ביותר, שרק זכויות אדם בסיסיות נגזרות ממנו. היקפו המדויק של כבוד האדם הסגולי ומספרן של זכויות האדם הבסיסיות הנגזרות ממנו הם כמובן סוגיות לדיון ציבורי ולהכרעות קונקרטיות בתיקים הבאים בפני מערכת המשפט.

לא הליך החקיקה ולא לשון החוק אינם מבהירים באיזו מידה מכיל כבוד האדם שבחוק היסוד גם את כבוד המחיה של פרטים וקבוצות בישראל. כשלעצמי אני סבורה שכבוד האדם של חוק היסוד יכול בהחלט ואף צריך להכיל מידה כזו או אחרת של כבוד מחיה כנדבך אשר מגבה את כבוד האדם הסגולי, מרחיבו ומעניק לו עומק ונפח. משמעות הדבר היא כי לפחות חלק מן הזכויות הנחוצות לפרט כדי לפרוח הן כאינדיבידואל ייחודי והן כחלק מקבוצת התייחסות מוגדת, צריכות להתפרש כמוגנות על ידי חוק היסוד. כבוד המחיה הוא הטריטוריה הרעיונית בה מתבקש שבית המשפט יערוך את האיזונים בין זכויותיהן החברתיות, הכלכליות והתרבויות של קבוצות שונות, לרבות בין זכויותיהן של קבוצות אשר מחוייבות כל אחת לתפיסת כבוד שונה.

הפסיקה מלמדת, שבית המשפט העליון מפרש את כבוד האדם של חוק היסוד כמכיל הגנה על כבוד המחיה, וזאת בעיקר כשהוא מטפל בזכויות קבוצתיות של ציבורים שונים. ליבון שיטתי, מסודר ומעמיק יותר של טיפוס כבוד זה, על כל הנגזר ממנו, ועל יחסי הגומלין בינו ובין כבוד האדם הסגולי, חיוני והכרחי לשם התמודדות ראויה עם זכויות חברתיות וכלכליות, כמו גם עם רב תרבותיותה של החברה הישראלית בת זמננו. יתירה מכך, ליבון יסודי כזה עשוי להיות ראש פינה להתקדמות של ממש בדיאלוג בין תפיסות הכבוד השונות והציבורים המחוייבים להן.