שר המשפטים, יעקב נאמן, בחר לנסח חוק שיבטל את חזקת הגיל הרך. בכך אין הפתעה: שר המשפטים נאמן בוחר תמיד בעמדות השליליות והמזיקות ביותר. כאילו את נקמתו על הכאב וההשפלה שנגרמו לו עקב ניהול חקירה פלילית נגדו הוא נהנה להינקם בכולנו, הציבור. כי נאמן, כזכור, לא נבחר לתפקידו על ידינו, האזרחים, אלא מונה על ידי ראש הממשלה. וכך איש זה, שאיננו שלוח ציבור, חופשי להזיק לנו כיד הנקמה הטובה עליו. אבל אלה חדשות ישנות, ובסוגיה הנדונה הן הטפל והתפל שאינו צריך להעיב על ראיית העיקר. העיקר הוא שאם משנים חוליה ביחסי הכוחות בין בני זוג מתגרשים – זה הזמן לשנות את המבנה כולו, ולחולל רפורמה בדיני המעמד האישי. זה המאבק שעל ארגוני הנשים להאבק בשעה זו; זה המאבק שכל נשות ישראל וכל אזרחיה, החרדים לדמותה ולערכיה הליברליים, צריכים להצטרף אליו.
בשבועות האחרונים אנחנו שומעות ושומעים בתקשורת שישראל היא המדינה האחרונה בעולם המערבי, הליברלי, שעדיין מקיימת את חזקת הגיל הרך (כלומר – נותנת לאמהות עדיפות אוטומטית בהחזקת ילדים עד גיל 6). קרייניות וקריינים חוזרים ומשננים באזננו, בקול עובדתי ואובייקטיבי, נטול פניות, כי כל מדינות העולם הנאור כבר מזמן ביטלו חזקה זו. המשך המשפט מובן מאליו ואינו זקוק לביאור: "לכן הגיע הזמן שגם ישראל תצטרף סוף כל סוף למשפחת העמים הנאורים ותבטל את חזקת הגיל הרך". הצרה היא שזה רק חלק קטן מן התמונה. התמונה המלאה היא שישראל היא המדינה היחידה בעולם הליברלי (אם אכן היא משתייכת אליו) שאין בספר חוקיה דיני מעמד אישי אזרחיים. במילים פשוטות: ישראל היא המדינה היחידה ב"עולם הראשון" שבו, בכל הקשור בנישואין וגירושין, החוק מכריז שנשים אינן נהנות מזכות השוויון לגברים, והן מופלות ומקופחות באופן חוקי, רשמי וממוסד. רוצים להצטרף לעולם הליברלי? אדרבא ואדרבא: הבה נבטל את חזקת הגיל הרך כחלק מרפורמה כללית של כלל דיני המעמד האישי.
חוק שיווי זכויות האישה נחקק מיד עם הקמת המדינה; הוא אחד החוקים הראשונים שלנו. אבל חוק זה מכיל כתם שחור שקשה לקלוט שמדינת ישראל חיה אתו בשלום עד עצם היום הזה: הוא קובע שנשים אינן נהנות מן הזכות לשוויון בכל הקשור בנישואין וגירושין. כלמור – בתחום החשוב ביותר בחייהם של אנשים רבים ונשים רבות. למה? כדי שהמדינה תוכל להמשיך לאפשר לגופים דתיים, לא נבחרים ולא ליברליים, להחיל על כל תושביה היהודים של המדינה את מה שאותם גופים מחליטים להחיל כ"הלכה יהודית". פרשנותם, ההולכת ומקצינה, ל"הלכה יהודית" היא בלתי שוויונית בעליל. אין לה שום יומרה להיות שוויונית. בעיניהם "ההלכה היהודית" משמעה שרק גבר יכול לגרש את אישתו, ורק מרצונו החופשי, ואילו אישה שרוצה להתגרש, אך הגבר שלו היא נשואה אינו רוצה לגרשה – נידונה להישאר כבולה לו לנצח ("עגונה"). זה ההסדר המשפטי שהמדינה המתיימרת להיות דמוקרטית מחילה על אזרחיה יום יום, שעה שעה, וכלל הציבור רואה בו רע הכרחי, בלתי נמנע, שאי אפשר לעשות נגדו דבר.
אבל בודאי ובודאי שאפשר לעשות נגדו ולשנותו מן היסוד. אפשר פשוט להמירו בחקיקה אזרחית, של כנסת ישראל, בית הנבחרים היחיד של אזרחי ישראל. אפשר לחוקק חוק הקובע כיצד אדם יכול להשתחרר מקשר נישואין שהוא אינו רוצה להיות חלק ממנו. קוראים לזה חקיקה בתחום הנישואין והגירושין, כמו בכל מדינה מתוקנת, ליברלית, נאורה, ב"עולם הראשון". עד ששינוי זה לא יתרחש, קשה להבין כיצד ישראל מעזה לחשוב על עצמה כעל מדינה ליברלית ונאורה, הרשאית להשוות את עצמה למדינות המערב. חשבתם שהדרת נשים מאוטובוסים ומשירה בצבא היא תופעה חמורה הפוגעת בשוויונן האזרחי של נשות ישראל? ההסדר המשפטי בתחום הנישואין והגירושין הוא הפליה חמורה לאין שיעור!! השתקת נשים בצה"ל גורמת לנו להראות רע בעולם? אמריקאים ואירופאים (כולל יהודים) השומעים על העדר דיני נישואין וגירושין ישראלים פשוט לא מאמינים שזה המצב. כי זה כל כך מטורף – שזה לא יכול להיות אמיתי…
צריך להבין שחזקת הגיל הרך קשורה ללא הפרד בחקיקה בדיני נישואין וגירושין. כשאישה נשואה, שהיא אם לילד/ה או לילדות/ים, רוצה לסיים את הנישואין, היא נמצאת במצב מוחלש. העדר חוק גירושין אזרחי שולל ממנה את זכותה לשוויון זכויות. היא שבויה לחלוטין בידי מערכת דתית אנכרוניסטית, ומכוחה של זו – בידי בן זוגה. הוא יכול להתנות את הגירושין (כמעט) בכל תנאי שהוא רוצה, ולסחוט אותה כרצונו. כל הכוח בידיו, ושום כוח אינו בידיה. זו משמעות ההסדר המשפטי החסר בתחום זה והפקרתו בידי הדין הדתי. חזקת הגיל הרך קובעת לפחות רף תחתון אחד שבו הוא לא יכול לסחוט אותה: הוא לא יכול לאיים לקחת ממנה ילדות וילדים מתחת לגיל 6, אלא אם יש לכך סיבה חזקה באמת (שהיא אם לא תיפקודית והוא הורה טוב יותר). ביטול חזקת הגיל הרך משמעה, בעברית פשוטה, חיזוק גברים מתגרשים (שהם אבות) עוד יותר והחלשת נשים מתגרשות (שהן אימהות) עוד יותר. והגברת יכולתם של אבות מתגרשים להשתמש ברווחת ילדיהם כקלף מיקוח.
מובן שלא כל האבות המתגרשים סוחטים את גרושותיהם או משתמשים בילדיהם כקלפי מיקוח. מובן שישנם גם אבות שהם הורים ראויים יותר מאשר האמהות. אינני יודעת את שיעורם – איש אינו יודע את שיעורם. נכון לחלוטין שאבות אלה סובלים במצב הנוכחי, שחזקת הגיל הרך פועלת נגדם. מצד שני – הם מקבלים יתרון בלתי הוגן אדיר, כמו כלל הגברים, כשהמדינה מאפשרת להם לסחוט את נשותיהן. הפגם הוא בשיטה, ואותה חייבים לשנות. לכן גם הם צריכים להצטרף למאבק שכלל אזרחי המדינה ואזרחיותיה צריכים לנהל יחדיו: מאבק על רפורמה כוללת בכלל דיני הנישואין והגירושין. זוהי רפורמה שהיתה צריכה להתחולל כבר לפני עשרות שנים, אבל טוב מאוחר מלעולם לו!
(אגב, הרעה החולה של החלת הדין הדתי במקום דין אזרחי בכל הקשור לנישואין וגירושין, חלה גם על מוסלמים ומוסלמיות וגם על נוצרים ונוצריות. התמקדתי בציבור היהודי מכיוון שהוא הרוב, כ-75% מאזרחי המדינה, וגם בגלל שהוא הסיבה שבגללה יצרו המחוקקים את המצב המעוות. הכוונה היתה לשמר וחזק את ההגמוניה של הרבנות; בתוך כך התחזקה גם שליטתם של הקאדים והממסדים הנוצריים).