בדרך כלל אינני כותבת על ענייני טרור, פיגועים, "שמאל" ו"ימין" פוליטיים: אין לי יתרון יחסי, איו זה תחום מומחיותי, ואני מעדיפה להתמקד בנושאים בהם אני מקווה שיש לדברי ערך מוסף כלשהו. כאזרחית המדינה אני מחזיקה, כמובן, בעמדות ברורות ופועלת על פיהן – זוהי חובה אזרחית מן המעלה הראשונה – אך מעולם לא חשבתי שנכון לשתף בדעותי מעבר לפעילות הפוליטית עצמה. אלא שכיום הקרקע רועדת. התגובה הקיצונית לעזיבת רצועת עזה גררה את כולנו לסחרור מוטרף שזורק גם אנשים שבימי שיגרה אינם קיצוניים, לקצוות מסוכנים. וה"הנהגה" האזרחית כמעט שאיננה נראית, שעה שהתקשורת מתמסרת כבר חודשים, בגרגורי הנאה חולניים להנהגת יש"ע ומטיפי הטרוף. (עיתון "הארץ", כמו גם מהדורת יום ששי של הערוץ הממלכתי התעוררו סוף כל סוף בימים האחרונים; גם זה משהו). אז אין ברירה: מקום בו חסרים אנשים – יש להיות איש או אישה, ובעת ההיא כל אזרח ואזרחית חייבים לדבר, לכתוב, לצעוק, גם כשהדברים הבוקעים מגרונותיהם הם דברי יסוד שהיו צריכים להיות בנאליים וטריוויאליים. לכן אני מבקשת להגיד את המובן מאליו, וקוראת לכל מי שיכול לדבר, ולא עושה זאת די, כי נדמה שזה טריוויאלי מדי – להצטרף לשינון, השכם והערב, של המובן מאליו ולהתגבר על יפות הנפש והבושה. כי אין ברירה. כי כשלא אומרים את המובן מאליו שוב ושוב ושוב – הוא מפסיק להיות מובן מאליו. במיוחד כשאחרים חוזרים ומשננים את משנתם, ומציעים אותה כגירסא הבלעדית. (ועם אלה בקרבנו אשר צועקים ועושים יום יום  -הסליחה. לא שכחתי לרגע. אבל חייבים להרחיב את המעגלים).

אז בבקשה: מילים טריוויאליות ובנאליות על המצב.

בשנת 1967 ראו רק מעטים נכוחה, וזיהו שכיבוש, השתלטות על עם אחר, ניצולו הכלכלי, פיתוח התנשאות יהירה כלפיו, הפיכה לגזע אדונים, ושחרור השד המשיחי מן הבקבוק – כל אלה מכוננים סכנת בלהות שמדינת ישראל עלולה שלא לשרוד אותה. כזכור, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', מן הבודדים באקדמיה הישראלית לדורותיה שאכן ראוי היה לחופש האקדמי, שכן עשה בו שימוש מלא ואמיץ, אמר את הדברים בפה מלא, מעל כל במה. זאת – כשכיפה שחורה מכסה את ראשו, והוא שומר בקפידה כל תו ותג של המסורת היהודית וציוויי ההלכה.

מאז 1967 עברו כמעט ארבעים שנה. כל אשר יגורנו – התרחש. התסריט השחור ששרטט פרופ' ליבוביץ' – התקיים. הכיבוש והשלטון הכוחני, האכזרי בהכרח, בעם אחר, הקהה את חושנו, אטם אל ליבותנו ושחק את חושנו המוסרי. מזה כעשרים שנה רבים ורבות בקרבנו יודעים כי נתנו לכיבוש להפוך אותנו לאדונים כבדי לב, מנצלים, אלימים, חסרי גבולות. ופירותיו הרקובים של הנגע פרצו, כמובן, גם אל תוך הקו הירוק: האלימות פשתה בנו בכל ההקשרים, גם בתוך המשפחה, וגם בקרב אוכלוסיות צעירות; הניצול והאטימות נשפכו אל "העובדים הזרים" הסובלים בישראל מתת תנאים מבישים, ואין מתבייש; הקהות סללה את הדרך להפיכתנו לאימפריה של סחר בנשים, שגופיהן ונפשותיהן נצרכים כאילו היו חפצים עוברים לסוחר; השאפתנות והדורסנות כילו את מדינת הרווחה שהדורות הקודמים בנו כאן בדי עמל, ואיפשרו את התפרצותו של קפיטליזם אלים, ברוטלי, השועט קדימה על חשבונם של יותר ויותר מאיתנו , אשר הופכים ל"חלשים" ו"מוחלשים". הגענו לכך שהעוני בישראל הוא הגבוה ביותר בכל מדינות המערב – אפילו יותר מאשר בארצות הברית, מקור השראתנו. ובתוך כך, כמובן, גואה השחיתות, עד שהגענו, עכשיו זה כבר רשמי, לתחתית רשימת המדינות המערביות. (זאת לאחר שכבר מזמן הגענו למקום נכבד זה ביחס לפערים בין המעמדות החברתיים, וביחס לאיכותה של מערכת החינוך הציבורית). לא צריך משקפת או דוקטורט כדי לדעת, כפי שיודעות ויודעים כה רבים מאיתנו, כי אנו שועטים אחורה, אל גירסה מבעיתה של קפיטליזם חמסני, ניצול בינאישי ציני, בורות ובערות מעמיקות, ואדישות כללית נטולת מיצרים. "סולידריות חברתית", "אחריות לזולת", "שוויון", "כבוד האדם", "זכויות יסוד" – כל אלה הפכנו לפראזות ריקות מתוכן, שתופסות יותר ויותר מקום נפוח בשיח האקדמי, ככל שהן נעקרות מן המציאות החברתית. משהו שמזכיר מאוד את "1984", למי שעוד זוכרים…

אחת התופעות המסלידות ביותר שהתפתחה מאז 1967 היא הצירוף המכוער של פונדמנטליזם יהודי עם לאומנות יהודית מיליטנטית, גזענית, תאוות קרקע, שליבה גס בכל ערך הומאני (לשם קיצור: "הפונדמנטליזם היהודי"). זרם מפלצתי זה תפח כעל שמרים בעידודן האקטיבי של כל ממשלות ישראל בזו אחר זו, והוא שופך את דמנו מזה עשורים. ("דמנו" – של כולנו, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים). הדם השפוך של כולנו – על ידי ממשלות ישראל כולן. אבל האחריות הממלכתית אינה פוטרת את הפונדמנטליסטים עצמם, ונוכח גל האמפתיה המציף את חמי הלב בקרבנו כלפיהם וכלפי סבלם, נוכח תחושות האשמה המובעות כלפי קורבנם, יש להזכיר לעצמנו מי הם, ומי הם לא. להזכיר את הסכנה שהם מהווים, ואת ההכרח הדחוף להביסה.

הפונדומנטליסטים מכתירים את עצמם כ"ציונים האמיתיים", המחרפים נפשם על אהבת העם והארץ. הם "ממיתים את עצמם באוהלה של אהבת המולדת היהודית, ארץ ישראל". ולא כן היא. הציונות המדינית היתה, כידוע, מראשיתה, תנועה פרגמטית וקונקרטית, ומטרתה המרכזית היתה שיקומו של העם היהודי וחילוצו מן המצב הקשה בו היה שרוי באירופה בראשית המאה העשרים. החלום הטריטוריאלי היה מעין כורח המציאות: ברור היה למנהיגים הציונים כי באירופה לא ניתן יהיה להציל את המיעוט המדוכא הזה, וכי הכרחי להשיג עבורו כברת קרקע נקיה מלאומנות, גזענות, שנאה ואפליה נגדו, שכבר היו לטבע שני של רבות מאוכלוסיות אירופה. הרעיון של ארץ ישראל ההיסטורית היה, כזכור, רק אחת האופציות למימוש החזון, לצד אוגנדה ורעיונות נוספים. ארץ ישראל זכתה באהדה יתירה, משום הרגש עתיק היומין, והכמיהה היהודית לשוב מקום בו פעם היה טוב יותר. וכך הגענו לכאן. כך, כלומר, ובזכות הסחרור המטורף של שנאה גזענית רצחנית שכילה את מרביתנו במהלך מלחמת העולם השניה, וגרם לאירופה להתעשת לרגע, ולהחליט שצריך, אכן, לאפשר לנו לרכז את שארית הפליטה בטריטוריה בטוחה. מן המפורסמות היא שללא השואה לא היינו זוכים במספיק תמיכה עולמית כדי להקים את מדינת ישראל. טירוף השינאה הגזעני שהופעל נגדנו "קנה" לנו את המדינה.

כפי שכל ישראלי וישראלית בני דעת יודעים, אין כל קשר, ולו קלוש או מזדמן או אקראי בין הציונות המדינית ההיסטורית ובין הדבקות המשיחית, הפנאטית, בטריטוריה של ארץ ישראל ושל חולות עזה שפשתה בחוגים קיצוניים אחרי 1967. זה חלב – וזה בשר, אם תרצו. הציונות היתה תנועת הצלה לאומית של מיעוט שזכויות האדם של חבריו וחברותיו נרמסו על ידי כל; המשיחיות היהודית מאז 1967 היא תנועה לאומנית-פשיסטית, גזענית, פונסמנטליסטית, ואנטי-הומאנית. וככל תנועה משיחית – זוהי בהכרח משיחיות שקר. בנויה, ככל התנועות המסוכנות הללו, על היסטריה המונית (חישבו על התמונות על נערות מתמוגגות בבכי נוכח חולות עזה), על התבטלות הפרט בתוך הקולקטיב, על אידאולוגיות ש"הגיונן" מלא פירכות וסתירות לוגיות, פרדוכסליות, ועל רטוריקה מתלהמת שאינה חוששת מן התוצאות המזיקות שהיא עלולה להוליד. המשיחיות היהודית בת זמננו מערבבת יחדיו מושגים מן המסורת היהודית, מן העולם האמוני, מן הלאומנות האירופאית הקיצונית, וכשנוח לה – גם מן הרטוריקה הדמוקרטית והליבראלית. אבל התערובת הדביקה הזו איננה "יהודית", לא "ציונית", ובודאי שלא "דמוקרטית", אלא ג'יבריש טיפוסי לכל תנועה טוטאליטרית, אשר מסווה את כוחנותה חסרת המיצרים במילים שאולות מעולמות תוכן אידאולוגיים. אסור לתת לבלל המילולי הזה להטעות או להשתיק אותנו: הפונדמנטליזם היהודי שצמח בישראל מאז 1967 הוא פלג מזיק, טפילי בעיקרו, גזעני באופיו, אשר מושך את כולנו אל התהום. לא פחות ולא יותר. זה הכל. לא "טובי בנינו", לא "מלח הארץ", לא "אחים": זרם קיצוני, טוטליטרי ומסוכן.

כידוע לכל היטב, הפונדמנטליזם היהודי האמור זכה במשך השנים בפינוקים וכיבודים כיד המלך, על חשבון כל שכבות הציבור, כלומר – על חשבון השכבות החלשות והנחלשות, ובראשן המגזרים הלא יהודיים בישראל, ועיירות הפיתוח היהודיות. תנאי החיים המופקרים בנהנתנותם שהרעיפה המדינה על המתנחלים באו על חשבון כולנו – ובמיוחד על חשבון הכפרים "הלא מוכרים", הישובים הערבים "הכן מוכרים", כמו גם אופקים, נתיבות, ירוחם, בית שאן וכל השאר. מי שצעקו פעם שהקיבוצים (אחד המגזרים שהיה פעם מן הערכיים והתורמים ביותר לחברה) נהנים מתנאי חיים גבוהים מדי – דרשו לעצמם, חמסו, וקיבלו ללא היסוס, תנאי חיים גבוהים בהרבה, ללא כל תמורה. סליחה, הם שלמו מחיר מלא: ליבו בנו קנאות, קיצוניות, שנאה, גזענות. כל מה שברחנו ממנו מאירופה. כל מה שחווינו שם על בשרנו והרגשנו את מחירו היטב. כל מה שהוביל אותנו, בסופו של דבר, בשיא טרופו, למשרפות. כל מה שחשבנו שנצליח להמלט ממנו ולהמנע ממנו במדינתנו, זו שניתנה לנו כפיצוי על המחיר הנורא ששילמנו על השנאה, הגזענות והקנאות של אחרים.

כל מי שחיה במדינה הזו יודעת, וכל מי שחי במדינה הזו יודעים, שמאז ההחלטה הנכונה היחידה, ההכרחית, להתחיל לצאת מן השטחים הכבושים, ירדו הפונדמנטליסטים מאחרוני פסיהם. הציבור המפונק, פורע החוק והסדר, הצדקני, המולך בעיני עצמו, יצא במחול מטורף של "תמות נפשי עם פלישתים" (ה"פלישתים" הם אנחנו, שבסך הכל רוצים לחיות ולתת גם לאחרים לחיות). הגזענות חשפה ראש, ולשון הדרקון שלה מרעילה ושופכת ארס לכל עבר. מהר מאוד הוצבו ערכי הפונדמנטליסטים נגד ערכי המדינה, ומעליהם. מהר מאוד חדלו הפונדמנטליסטים לדבר על "ישראל" ועל "ישראלים" ופנו לדבר על "יהודים", ורק על יהודים. בשלט אחר שלט, במדבקה אחר מדבקה, בנאום משתלח ומתלהם אחד אחר השני- ה"יהודי" החליף את "ישראל", וערכיהם המוטרפים, המתחזים להיות "יהודים", החליפו את כל ערכינו הישראלים: דמוקרטיים, הומניים, שפויים, תאבי חיים. שוויון, כבוד האדם, סובלנות – כולם בוטלו במחי יד, ביחד עם האזרחים הלא יהודים של המדינה, שלא לדבר על "עובדים זרים", או, חס וחלילה, "פלסטינאים", מהם מצפים המתנחלים להתנדף. ובמקומם בא ה"יהודי", שהוא בעצם – הפונדמנטליסט אחוז אש המשיחיות האלוהית והשנאה האנושית.

ואנחנו, השפויים (יחסית), עומדים מנגד. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, כל מי שאינם שייכים למחנה הטירוף והטרור. כאילו מחול השדים הזה חייב להסתיים איכשהו, ונוכל לחזור לחיינו. ("כולנו" משמעו "ככלל". מובן שקיימות וקיימים בקרבנו אלה שעומדים יום יום בשער: בככרות הערים, ליד המחסומים, ליד השגרירות ובכל שאר הפינות האסטרטגיות, וזועקות וזועקים בגרון ניחר. כבודם במקומם מונח, כמובן. אבל, למרבה האסון, זהו מיעוט בטל בששים, והתקשורת הופכת אותו לבטל בששת-אלפים. והרוב הדומם – דומם).

אבל מחול השדים הזה לא יסתיים אם לא נשתתף במאבק על סיומו. כולנו, במובן כל אחת ואחד מאתנו. וההוכחה: ביום חמישי, הארבעה באוגוסט, הפכה הרטוריקה הגזענית של הפונדמנטליזם היהודי למעשה טרור, והתממשה לכדי פיגוע רצחני בשפערם. בדיוק כצפוי. בדיוק כפי שהיה חייב לקרות. בדיוק כפי שתרחישי המשטרה צפו וציפו. ואנחנו, הקולקטיב הנאור, הדמוקרטי, עמדנו מנגד וחיכינו. ועכשיו מגלגלים עיניים צדקניות.

אין הבדל בין הפונדמנטליזם המוסלמי המכוער והמסוכן שהוליד את הטרור הרצחני המוכר ברחבי העולם, ובין הפונדמנטליזם היהודי המכוער והמסוכן שהוליד את הטרור הרצחני שאני חווים עכשיו. הרצח בשפרעם, כמו רצח רבין, כמו רצח אמיל גרינצוויג, כמו הרצח של ברוך גולדשטיין ושאר הרציחות הבלתי מדווחות של פלסטינאים בשטחים הכבושים – הוא פועל יוצא ישיר של הפונדמנטליזם היהודי הפנטי, הלאומני. הוא אינו מבוצע על ידי "תפוחים רקובים" אלא על ידי מי שהוסתו ביסודיות שיטתית, והולעטו בשנאה גזענית חסרת גבולות על ידי ה"אידאולוגיה" הפונדמנטליסטית היהודית המודרנית. ממש ממש כמו הרצח הטרוריסטי המוסלמי. פשוט וברור.

בימים אלה מתנהל מאבק פנים אל פנים, על כל הקופה, על חיינו. ורובנו לא שם. לא באמת. אנחנו מצקצקים בלשוננו, אבל מפקירים את המלחמה בידי צעירים בני 18 לובשי מדים, שישלמו את מחיר הטראומה שנים רבות. בעוד רובנו צופים במאבק על קיומנו מעל מרקעי הטלוויזיה, לקול פרשנות מתקתקה של מי שמלאים באמפתיה ואהדה "יהודיים" לפורעים המסוכנים. לקול דברי בלע על זכויותיהם של הפנטיים המסוכנים הללו ל"זכויות מיעוטים" מטעם הדמוקרטיה שעליה הם קמים. זןכרים את המושג "דמוקרטיה מתגוננת"? דמוקרטיה מתגוננת היא דמוקרטיה שלא מאפשרת לקיצונים אנטי-דמוקרטיים להשתמש בכליה שלה כנגד עצמה, כדי להרסה ולהחריבה. אילו ידעה הדמוקרטיה הגרמנית להתגונן מפני המפלגה הנאצית – הכל היה נראה אחרת. גם בשבילם, גם בשבילנו. על הדמוקרטיה הישראלית להתעשת, ומיד, אם היא עדיין מסוגלת, כדי למנוע את החרבתה על ידי הפונדמנטליזם היהודי המגובה בטרור רצחני. כי אם נמשיך לישון על זכויותינו ולחלום מול הטלוויזיה – הדרך לעין חרוד כבר כתובה על הקיר.

זהו. הבטחתי רשימה טריוויאלית ובלתי מקורית, שכל מילה בה (צריכה היתה להיות) מובנת מאליה. ואכן לא אמרתי אף מילה מקורית. אבל אמרתי את שחייבים להגיד. כל הזמן, כולנו. ימין ושמאל, חילונים ודתיים, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, יהודים וערבים, ירושלמים ושאר בני האדם. וגם המשכילים והנאורים שנרתעים מאמירת המובן מאליו. חייבים להגיד כדי להזכר, כדי להתעורר, כדי לעמוד על נפשנו כל עוד אפשר. וצריך לעשות ביחד – כל מי שטרם לקה במחלת הפנדמנטליזם הטרוריסטי. שהיא, כידוע, מגיפה.

מילה לסיום, להבהרה. לא כל מי שחובש כיפה, חלילה, הוא פונדסמנטליסט יהודי. כשם שלא כל מי שהולך לתפילה במסגד הוא פונדמנטליסט מוסלמי. ולא כל מי שאיננו חובש כיפה איננו פונדמנטליסט. מי שייך למחנה הפונדמנטליסטי ומי הם "רק" תומכיו, מעודדיו, ספיחיו? ההגדרה העצמית היא בידי כל אחת ואחד מאתנו. כל אחת ואחד מאתנו חייב וחייבת לבחור האם הם שייכים למחנה השנאה והגזענות, או שהם בוחרים בחיים, בשפיות, ובמלחמה במגיפה המשתוללת. לא אני קובעת מיהו פונדמנטליסט – אלא כל אחד ואחת מאיתנו קובעים את זהותם. הכל פתוח והמצפון מתקתק.

זוכרים את הסרט ההוליוודי "חוטפי הגופות"? כל מי שנרדם (בשמירה) – מוחלף מיד בזומבי המשרת את שלטון הטרור החדש המשתלט על העולם. הזומבים החדשים נראים ממש כמו בני האדם שבמקומם הוצבו – אך הם נטולי אנושיות. אחרוני בני האדם נלחמים כל עוד נפשם בם להבחין בין האנשים ובין הזומבים. ולהשאר ערים. אנחנו שם. עכשיו. בדיוק בסצנה הזאת. ואם ננמנם – נתעורר זומבים. כמו הפונדמנטליסטים היהודים שכבר החליפו סביבנו את מי שהיו חברים בקהילה האזרחית הישראלית.

*********

לדברים דומים ראו http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=610358&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0