הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בפרשת הולילנד האיומה הזו הוא שנולד לנו גיבור ישראלי בן זמננו: שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב דוד רוזן. אני יודעת שלמקרא דברים אלה מיד מתעורר החשד שמא דברי משוחים באירוניה ארסית, ושתיכף אתלהם (בנימוס כמובן, בלי לחטוא בזילות) על הפופוליזם של רוזן, ועל "טעותו" המצערת שגרמה לו להמיר את מדע המשפט ביומרה ערטילאית ל"שכל ישר". אבל אני רצינית למהדרין ושמחה להכריז שסוף כל סוף, אחרי שנים ארוכות של הולדת כוכבים, פתאום, כנגד כל הסיכויים — גיבור נולד! גיבור אמיתי, אדם שהיה במקום הנכון בזמן הנכון ועשה את הדבר הנכון. פשוט כי זה מה שצריך היה לעשות. כמו הגיבורים במערבונים. המשימה התגלגלה לפתחו, והוא פשוט עשה את מה שהיה נחוץ ונכון וצודק. הוא מצא את עצמו עומד בכיכר העיר, מול תהלוכה מלכותית, ובלי לעפעף הכריז "המלך עירום". בגלל שהמלך עירום. וכך בבת אחת הוציא את הרוח ממפרשי נמר השחיתות שאכל בנו בכל פה והפך אותו לנמר של נייר.

 כל מה שעשה השופט רוזן זה את המתבקש, ההכרחי, הצריך-היה-להיות-מובן-מאליו: הוא קרא לילד בשמו, ואמר ששחיתות היא שחיתות היא שחיתות. שראש עיר שאחיו מקבל חצי מליון שקלים ממאכר שזקוק לאישוריו של ראש העיר כדי לחרוג מהיתרי בניה – הוא ראש עיר מושחת שקיבל שוחד. ושסיאוב מושחת כזה של נבחר ציבור פוגע בציבור ומהווה בגידה בתפקיד ובמערכת כולה (וליפי הנפש שלא יכולים לשאת את המילה "בגידה" אז "מעילה" בתפקיד ובמערכת כולה). רוזן קבע שהשכל הישר מחייב להבין שמאכר לא היה מעביר חצי מליון שקלים לאחיו של מישהו שאת חסדיו הוא אינו מבקש לקנות, ולא היה מעביר כסף לאחיו של ראש העיר אלמלא היה משוכנע שראש העיר יודע על כך ויגמול לו בהתאם. ולכן ברור שגם אם הכסף נכנס לכיסו של האח – הנהנה מקבלתו הוא ראש העיר. ואם זה ברור לכל בר דעת – אז זה ברור גם למערכת המשפט, שאחרת הופכת לשוטה הכפר.

 אדם סביר בעולם סביר היה חושב שמה שעשה השופט רוזן הוא בבחינת המובן מאליו. אבל בישראל של שנת 2014, קביעתו הפשוטה של רוזן היא רעידת אדמה. כי בעולם המראות שבו אנו חיים, ממשלה הדוחה כל סיכוי לשלום ודבקה בכיבוש הממאיר מציגה את עצמה כרודפת שלום; הצבא החזק ביותר במזרח התיכון מציג את עצמו כאביון ודל שנאלץ לבטל אימוני מילואים וטקסי זיכרון לחללי טרור; מתנחלים אלימים המסכנים חיי אדם, רכוש ואת המדינה כולה מציגים את עצמם כקדושים מעונים הסובלים למען כולנו; כוחות הביטחון המייעצים לכל העולם כיצד להלחם בטרור מציגים את עצמם כמי שאינם מסוגלים להתמודד עם מספר מבצעי פשעי השנאה; החרדים המשתמטים משירות צבאי ותובעים לא לעבוד ולחיות על כספי משלמי המסים, מציגים את עצמם כקרבנות הנרדפים על ידי עוכרי ישראל. מה הפלא שנבחרי ציבור מושחתים מציגים את עצמם כצדיקים, ו"אילי הון" תאוותנים – כעמודי התווך של החברה והכלכלה?

 במציאות מבעיתה זו, רובנו מצמיחים עור של פיל, ומוצאים לנו מפלט בשמחות יומנו הקטנות. אחרת אפשר להשתגע. וככל שאנו מתנתקים – כך גוברת השתוללותה של 1984 האורווליאנית. וככל שזו משתוללת – כך אנו מתנתקים, וחוזר חלילה. מעגל שוטה, שוטה מאוד.

 ובתוך חלום הבלהות הזה קם השופט דוד רוזן, שלף את חרבו ונעץ אותו בדרקון. וזה חירחר וירק אש – וכל האוויר החם יצא ממנו. והוא צנח כמו קליפה ריקה למרגלות השופט. כי כשאומרים את האמת לאור יום בכיכר העיר – זה ברור שהיא האמת, ושכל השאר הוא בולשיט. וכולם ממצמצים כמו מי שיצאו ממערה אפלה לאור השמש, אבל מהר מאוד מתרגלים, כי מעבר לכל להטוטי המשפטנות והפוסט-מודרנה – שמש היא שמש. והיא באה כשמן בעצמות. בייחוד כשהן יבשות משנים של מלל מאחז עיניים. ולפעמים אומץ של אדם אחד להגיד את האמת יכול לחולל שינוי אוירה יסודי, שמחלחל מהר או לאט – אבל מאפשר שינוי.

 בפנים קודרים ומזרי אימה מבשרים לנו הפוליטיקאים שיום גזר דינו של אהוד אולמרט הוא "יום עצוב". למה עצוב? אין בו אפילו שמץ של עצבות. זה היום בו יצא האוויר החם מהרבה מאוד בולשיט, והשמש פרצה מבעד למסך העננים. זה יום החג ששופט פסק נגד השקרים הממאירים והציניות השלטונית שכיסו את שדותינו כדרדרים והולידו ייאוש משתק. זה היום בו הוכרז קבל עם ששחיתות היא שחיתות היא שחיתות. שהיא פשע, סיאוב ובגידה בתפקיד ובציבור. ששכל ישר הוא שכל ישר הוא שכל ישר. והמשפט מוכרח להתיישב עמו, כדי ששלטון החוק יוכל לשרור מתוך כבוד לחוק ולא רק מתוך אימה וכורח.

אולי הגיע הרגע להסיר גם את המסכות האחרות ולהפסיק את מחול השדים הישראלי. אולי אפשר להכריז שכיבוש הוא כיבוש הוא כיבוש, והוא רע בכל מובן ובכל צורה ובכל דרך. שהממשלה הזו פוגעת במדינה ומועלת בתפקידה בסרבנות השלום שלה. שהמתנחלים האלימים אינם "מיטב הנוער" אלא פורעי חוק בחסות המדינה. שמי שמסוגל לעבוד למחייתו ומסרב לעשות זאת – הוא פרזיט שאין שום הצדקה לתמוך בו מכספי משלמי המיסים. שצה"ל הוא צבא גדול וחזק, והוא מוכרח להסתדר עם התקציבים העומדים לרשותו ולקיים אימוני מילואים – גם אם משמעות הדבר היא לקצץ בהטבות למי שנהנים מהן.

 השופט דוד רוזן הוא לא רק גיבור השעה והיום, אלא גיבור ישראל ממש. הוא השיב לנו את השפיות והביטחון העצמי. הוא פרץ את הדרך וקרא "אחרי!". הוא האיש שאנו זקוקים לו כנשיא המדינה: איש ישר ואמיץ, דובר אמת ורודף צדק, שיכול לשמש דוגמא ומודל לחיקוי ולהפיח תקווה ואמונה. אני מצביעה בעדו.