צעד חקיקתי מתוכנן מחפיר זה, שיש לקוות שהציבור כולו יתקומם נגדו וימנע את הוצאתו מן הכוח אל הפועל, שופך אור על התנהלותו הכללית של שר המשפטים של אהוד אולמרט, דניאל פרידמן. פרידמן יורה לכל הכוונים: הוא מנסה להעצים את נשיאי בתי המשפט המחוזיים והשלום על חשבון מנהיגותה של נשיאת בית המשפט העליון והאחדות המערכתית של הרשות השופטת; הוא ממנה דיינים חרדים, קיצונים ולא מוכשרים כחוק לבתי הדין הרבניים; הוא רוצה להגביל את סמכויות ההתערבות של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ ולצמצם את זכות העמידה של אזרחים; הוא רוצה לצמצם זכויות הומואים ולסביות להכרה אנושית. אבל "כל הכוונים" הללו, יש להם מכנה משותף רחב, יציב וברור מאוד: קעקוע מורשתו של נשיא בית המשפט העליון הקודם, אהרון ברק. מורשת של בית משפט עליון חזק, ליברלי ואקטיביסטי (גם אם רחוק מלהיות מושלם, הן במישור האישי האנושי, והן בהקשרים מסויימים, כמו יחס לעניים ולפסטינאים). בית משפט עליון ששאר בתי המשפט, הנמוכים יותר, כפופים להכרעותיו ולמדיניותו (כפי שצריך להיות). בית משפט המנסה להעלות את המחוייבות לדמוקרטיה, לחוק ולערכי המדינה בבתי הדין הדתיים, החולשים (למרבה הזוועה) על תחום דיני המשפחה במדינת ישראל. בית משפט עליון שמקשיב, שומע, מזהה מצוקות וזכויות וקובע אותן (לפחות ביחס לאזרחים שהוא מוכן לראות, וזה כולל הומואים ולסביות). בית משפט שמתערב כל אימת שעותר מצביע על עוולה (למשל אפלייתו בשל נטיה מינית ובחירה אישית) או על שחיתות מנהלית. זוהי, בפשטות, משימתו של פרידמן: לנצל את הזמן הקצר (יש לקוות) שעומד לרשותו, כדי לקעקע מורשת שאהרון ברק בנה – ביחד עם שופטות ושופטים נוספים רבים – במשך שנים רבות של עבודה קשה.
למה? למה שירצה פרידמן לקעקע את מורשת ברק? לא נעים להגיד. מביך. עלול להשמע כמו רכילות בגרוש או פסיכואנליזה בחצי גרוש. אבל לפעמים האמיתות הפשוטות פשוט חייבות להאמר ולהחשף במלוא עליבותן. פרידמן התחיל בקריירה המשפטית האקדמית שלו במקביל לברק, וכמו ברק התמחה בדיני חוזים, לימד, כתב, פרסם מאמרים מקצועיים. ברק בירושלים ופרידמן בתל-אביב. והנה, בעוד שברק הרקיע עוף, היה ליועץ המשפטי לממשלה, לשופט עליון ולבסוף לנשיאה המיתולוגי, במשך שנים רבות מאוד, של מערכת המשפט הישראלית – פרידמן נותר אנונימי ועלום, ומהפקולטה למשפטים בתל אביב עבר למכללה למנהל. כן, הוא קיבל פרס ישראל (אלוהים יודע על מה, ומיהם החברים שסידרו לו את הכיבודים). אבל פרס זה רק פרס, ונשיא בית המשפט העליון זה נשיא בית המשפט העליון. עלום ושולי רתח פרידמן על שאינו זוכה לכבוד המגיע לו (לדעתו, לא ברור על סמך מה), ואילו יריבו ברק גדל והולך למימדים על–אנושיים (טעות, אגב, שכולם משלמים עליה עכשיו, אבל זה נושא לסיפור נפרד). אפילו את בת טיפוחיו ו"ידידתו הקרובה" של פרידמן, נילי כהן, שפרידמן החליט שאם לא הוא – אז לפחות היא פשוט מוכרחה לשבת בעליון (אגב, למה, בעצם??), ברק לא עזר לו לדחוף, והיא לא נכנסה. כשלון צורב נוסף בחיים מלאי תסכול של "גאון משפטי" בעיני עצמו.
עד שנתגלגלה לידיו של פרידמן המתוסכל הזדמנות פז. שר משפטים אחד הועמד למשפט פלילי, אחרים לא מונו כדי שלא יגדלו, חלילה, וראש ממשלה נואש, הנאחז בכסאו ופשוט חייב שר משפטים שיהרוס מהר, חזק ובאופן אלגנטי את המערכת שעומדת לשפוט אותו – החליט להמר על תסכוליו של פרידמן.
ואיפה דורית ביניש בסיפור הזה? היא היורשת שצריכה להתמודד לא רק עם המצוקות האמיתיות של מערכת המשפט (כמו, בראש ובראשונה, עומס בלתי נסבל והעדר תקנים), לא רק עם העויינות הציבורית והמערכתית שתפחה כלפי בית המשפט העליון בתקופת ברק – אלא גם עם מי שמנסה להכחיד את מורשתו של קודמה המיתולוגי. בהקשר הזה, פרידמן משחק משחק חכם שעולה בידו להפליא. הוא לא מציג את עצמו כיוצא נגד מורשתו של מי שנתפס עדיין (לפחות מן השפה ולחוץ) כגאון הדור, ענק בין גמדים, דמות הרואית ומיתולוגית: אהרון ברק. זה מה שהוא עושה, אבל זה לא מה שהוא אומר שהוא עושה. הוא אומר שהוא יוצא נגד היורשת "הצולעת", הלא ראויה, שהתיישבה על כסאו של המלך הענק. הוא אפילו מאפשר לנו להנות מן הקריצות יודעות הדבר, כאילו מלחמתו היא בבייניש בגלל נילי כהן "ידידתו הקרובה". אבל לא בדורית בייניש ולא באתוס שלה הוא נלחם, אלא באהרון ברק.
דורית בייניש היא שופטת מצויינת ומנהיגה משכמה ומעלה. כשניהלה את פרקליטות המדינה היא עשתה זאת בהצלחה חסרת תקדים. גם כשופטת, כבר השכילה להנהיג בשקט, בלא לחתור תחת ברק, את מערכת המשפט, שעה שברק היה עסוק באקדמיה בינלאומית. אבל היא רק נכנסה לתפקיד. עוד אין לה מסורת שהנהיגה או מורשת שטיפחה – אלה יבואו עם הזמן. בייניש עוד לא קיבלה את ימי החסד של הכניסה לתפקיד התובעני ולא הספיקה להנהיג מהלכים או להוביל רפורמות. התנפלותו של פרידמן אינה יכולה להיות על מסורותיה ומורשתה – כי אלה עוד לא קיימים. לא היא קבעה את זכויות ההומואים והלסביות בישראל, אלא ברק; לא היא ביצרה את מעמדו של בית המשפט העליון במערכת ואת זכות העמידה של כל אזרח בפני בג"צ – אלא ברק; לא היא ריסנה את בתי הדין הרבניים ככל שניתן – אלא ברק. ונגד מורשת ברק יוצא פרידמן כמתאגרף או אקדוחן מתוסכל שהשתלט לבדו על הזירה, לאחר שהיריב כבר ירד ממנה, והוא יכול עכשיו להכות ולירות לכל הכוונים בלי להסתכן ממהלומות היריב או מכדוריו. אבל הוא מעדיף להקטין בתוך כך את בייניש, ולהציג את עצמו כ