מן השניה בו פורסמה השורה התחתונה של דו"ח גולדסטון על מבצע עופרת יצוקה נסגרו השורות, ותגובת המותן זינקה אל הגרון, אל הנייר, אל גלי האתר ואל המסכים כרפלקס מותנה ובלתי נשלט: חד צדדי; אנטישמי; יהודי שונא יהודים; הוכרע מראש; טוב שלא שיתפנו פעולה; העולם כולו נגדנו. במקהלה עליזה.
אבל נראה שמה שהדו"ח אומר עולה בקנה אחד עם עדויות של חיילים ישראלים רבים, עם דיווחים של ארגוני זכויות אדם ישראלים, ועם מה שראינו בתקשורת הזרה, העולמית, כלומר לא זו המגויסת, שופרו של צה"ל. אז אולי יש אמת בדו"ח. אולי לפחות חלק מן האמור בו הוא אמת. תקשורת מתלהמת על שבחלק מהמקרים הדו"ח העדיף גרסאות פלסטיניות על פני אלה הישראליות. דומה שלא עולה על דעת הרועדים מזעם צדקני שאולי חלק מהתשובות וההסברים הישראלים אכן לא נכונים, ודווקא העדויות הפלסטיניות הן האמיתיות. זה יכול להיות. ראשי ממשלה ושרים בישראל עומדים לדין על עבירות חמורות; אנחנו יודעים שהם משקרים. הם משקרים גם לנו. גם השירות הציבורי משקר לנו, על בסיס יום יומי, וגם צה"ל. כולנו יודעים זאת, מניסיון חיינו כאן. אנחנו גם יודעים שלשקר לאו"ם, או לכל כוח "זר" ו"חיצוני" שבודק אותנו נחשב "בסדר", אם לא ממש מצווה. ושנעשה הכל כדי לצאת בסדר בעיני עצמנו. אז יכול מאוד להיות שהתשובות הישראליות אינן אמת. ואם היו לנו ראיות טובות לבסס את טענותינו – היינו צריכים לשתף פעולה ולהציגן, ולא להחרים את הבדיקה כמו ילד שאין לו קלף טוב יותר. ולא, "פשעים נגד האנושות" לא נשמע טוב. אבל זה לא אומר שמאשימים אותנו שאנחנו "יותר גרועים מהנאצים". פשוט אומרים שמה שעשינו הוא חמור, ויש לזה שם במשפט הבינלאומי. מה שלא הופך את הדו"ח ל"יום שחור למשפט הבינלאומי", אלא ליום קשה לנו.
דו"ח גולדסטון קבע שלא הגנו מספיק על אוכלוסיה אזרחית; שהענשנו אותה; שפגענו בה באופן בלתי אנושי. אנחנו יודעים שזה נכון, כי ראינו זאת בזמן אמת בטלוויזיה ושמענו מחיילים ישראלים, לא רק מעדים פלסטינאים, שכך היה. לא רק הרופא הפלסטיני העובד בישראל איבד את בנותיו ללא צורך – אלא רבים נוספים.
התגובה השפויה לדו"ח גולדסטון, למי שלא עשה זאת מיד לאחר מבצע עופרת יצוקה, היא חשבון נפש. זה הדבר ההומני, האנושי, המוסרי, הנכון – וגם היהודי והישראלי. וזה הזמן לחשבון נפש. זה הזמן – כמו כל זמן – לשאול את עצמנו עד כמה אנחנו באמת מקדשים את חיי הפלסטינים. דואגים לא לפגוע בהם מעל להכרחי. מתייחסים אליהם כאל בני אדם.
אני זוכרת היטב, כמו אתמול, את אוירת הנכאים והכאב בחגי תשרי כשנודע דבר הטבח בסברה ושתילה, שצה"ל איפשר למיליציות הנוצריות לבצע בפלסטינים. אני זוכרת שיחות קשות, כשהכל לבושים לבן, בבתי הכנסת, בארוחות חג, בין חברים. "איך יכולנו"; "מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב". כך ראוי גם בחגי תשרי הללו. "איך יכולנו"; "מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב". לא כמצוות אנשים מלומדה לצאת ידי חובה, אלא כחשבון נפש אמיתי. כדי שלא יקרה שוב.
שנה טובה.