העשור האחרון היה עשור המודעות לסחר הבינלאומי בבני אדם בכלל, וסחר בנשים לעבדות מינית בפרט. קשה היה להביא את התופעה המזוויעה אל התודעה, שכן רובנו, "האנשים הסבירים", העדיפו (במודע או שלא במודע) לראות בנשים הנסחרות "אחרות", ולכן רק "חצי אנושיות", ולכן "לא בעיה שלנו", ואפילו "אשמות" ("הכניסו את עצמן לזה", "ידעו מה הן עושות לעצמן – אז מה הן רוצות מאיתנו עכשיו"?). למרבה המזל, ידידתנו הגדולה שמעבר לים, שלקחה על עצמה למגר את זוועת הסחר, לא יכלה להעלים עין מממדי הסחר המתרחשים בבני אדם בישראל ואיימה בסנקציות כלכליות. ואז התחלנו לקחת את הניצול והדה-הומניזציה המסויימים הללו ברצינות. פתאום הצליחה הכנסת לחוקק (את מה שהועדה בראשות זהבה גלאון ניסתה כל הזמן); פתאום הצליחה המשטרה לפשוט (על מקומות שתמיד היו גלויים ומוכרים לכל); התקשורת הצליחה לדווח בטון רציני; הציבור הצליח להבין שעבדות מודרנית זה רע, וממדי התופעה פחתו באופן משמעותי. הנה זה אפשרי!
אבל הבעיה, כמובן, לא נפתרה. כל עוד יש מי שמוכנים לצרוך נשים מינית וכל עוד המדינה מאפשרת זאת, מעלימה עין ומסירה מעצמה אחריות, "ההיצע" יימצא ממקורות אחרים. אם אי אפשר ליבא "אקזוטיות" (ילדות, נערות ונשים יותר בהירות או כהות מן המצוי אצלנו) – ייצרכו המקומיות. אלה שהגיעו למרב החולשה ואינן יכולות להגן על עצמן. אלה שאיש אינו קם להגן עליהן מפני החיפצון המוחלט של השימוש בהן כ"נקב" לשימוש חד פעמי; אלה שאין להן כל ברירה אחרת ושום מוצא. האבודות שהחברה הישראלית ויתרה על אנושיותן. לזהבה גלאון, נעמי לבנקרון והגופים האחרים העוסקים בזוועות אלה ברור שהצעד הבא הוא כפול: מצד אחד חינוך עומק לאנושיותו של כל אדם, לרבות נשים נואשות שקל לנצל ולחפצן אותן; מצד שני – איסור פלילי על צריכתן המינית של נשים. מה שנקרא "הפללת ה'לקוח'". כלומר: יש להתריע, ולענוש. יש להסביר שאדם זה אדם זה אדם, וכבודו סגולי ומחלט, ואסור לקנות אותו אפילו אם הוא אשה מכורה לסם המתחננת למכור את עצמה עבור חצי מנת הרואין; ומי שאינו מקבל, מתעלם וממשיך לצרוך את זולתו – צריך להענש. במלוא החומרה של החוק הפלילי. המאבק נגד הסחר, שהסתיים במידת מה של הצלחה, היה רק הפתיח למאבק עמוק ויסודי הרבה יותר על האנושיות בכלל – ואנושיותן של נשים בפרט.
אבל מאבקן של המבקשות לחנך ולענוש צריכה (מינית) אנושית יהיה ארוך וקשה. שכן נגדן ניצבים ה"ליברלים"; מי שרוצים לראות בעצמם את מגני האדם האמיתיים; הדבקים ב"חופש": הבחירה, ההתקשרות, העיסוק, המכירה העצמית לכל דורש. וכל פעם שעולה הצעת הפללת הלקוחות – הם נזעקים להציע את מיסוד הזנות. כדי שה"זונות" יהיו נקיות יותר עבור צורכיהן. והתירוץ הרשמי: כדי לאפשר להן "לבחור" "לעסוק" ב"מקצוע" שהן מעוניינות בו, ולעשות זאת באופן חוקי ומסודר. את הציניות הקרה המפקירה את החלשות ביותר בקרבנו לגורל לא אנושי הם עוטפים במיטב מחלצות הליברליזם, ומגלגלים עיניים נגעלות נוכח ה"רדיקליות" המבקשות "לכבול" את הנשים המוזנות לסטראוטיפים מיושנים ולמנוע מהן חלק ונחלה בעולם הקפיטליסטי, פאר הקידמה, בו הן צריכות, על פי ה"ליברלים", להנות מן ה"זכות" למכור את הדבר היחיד שיש להן: את עצמן.
רבים מקרבנו, "האנשים הסבירים", עומדים ועומדות תוהות, משתאות ונבוכות נוכח שתי הדעות ההחלטיות; לרבים ורבות זה נשמע הגיוני, אבל גם זה… אז מה לעשות? אולי שום דבר. סטטוס קוו, ברירת מחדל של חוסר ודאות מה ראוי לעשות. אבל עמדה זו אפשרית רק כשאוטמים עיניים ואזניים מראות ומשמוע את הקולות, את המציאות, את ה"שטח". כי ביקור אחד בשטח מסיר את חוסר הודאות ומבהיר לגמרי באיזה צד של המתרס המוסרי והחוקי צריך להתייצב.
בצעד אמיץ וחשוב מאין כדוגמתו, ורד לי יצאה העיתונאית אל השטח, הסתכלה, שמעה, ודיווחה. היא בקרה שם במלא חושיה האנושיים, סבלה, התקפלה מכאב, וספרה לנו שנדע גם אנו. חובה לקרוא את דיווחה ודבריה. עדות מן הגהנום.
ורד לי מתארת את עולם התחנה המרכזית הישנה שבלב תל אביב, העיר העברית הגאה, הלבנה, המודרנית; עולם שהיא מכנה לא פחות מאשר גיהנום. היא מתארת שלדי אנוש מתנודדים בחוסר כוח. אנשים שפעם, לפעמים ממש לא מזמן, היו ממש כמוני וכמוך. אנשים. עשירים יותר או פחות, שמחים יותר או פחות, אבל חלק מן הקהילה האנושית. אלימות, בדידות, חולשה, מחלה – משהו הביא אותם אל הסם. הסם הוליד התמכרות. ההתמכרות- נשירה ממעגל החיים ה"תקני", ותחילת השתעבדות. כדי לקנות 4 מנות הרואין, מתארת הכתבה, על האדם המכור להשיג מדי יום כ- 300 שקל. כלומר 10,000 שקל לחודש. רק בשביל הסם. שהופך להיות הדבר היחיד. כל השאר ננטש ונזנח. עבור הגברים המשתעבדים – לרוב צעירים וצעירים מאוד – הדרך היחידה להשיג את הסם שזה מחירו היא למכור את עצמם לעבדות לסוחרי הסמים. להפוך לשקי אגרוף, עושי דברם, ו"חיילים" אלימים בצבא מוכרי הסמים וגובי התמורה. עבור הנשים המשתעבדות לסם הדרך היחידה היא למכור את עצמן לעבדות – לרבות עבדות מינית. למכור את עצמן ל"לקוחות" תמורת 25 שקל שוב ושוב ושוב, עד שאיש אינו מוכן לקנות אותן יותר, והן מתגלגלות לרחוב ומתות שם, 45 קילו. למכור את עצמן לסוחרים, להיות שקי חבטות שלהם, שפחות, שומרות – מה שהם רוצים. עד שהן נגמרות ומתות. וזה קורה מהר. כי אף אחד לא בא. המשטרה לא נוגעת בסוחרים, המנהלים את ממלכת האימה שלהם בריש גלי; המדינה, כלומר אנחנו, מפנה ראש לכוון אחר. אל האופק השמח של העושר והאושר של מי שמזלם שיחק להם ולא התגלגלו את התחתית.
וזוהי זנות. ככה היא באמת נראית. אלה הן ה"זונות", הנשים המוזנות. הנשים שהחברה הסירה מהן כל אחריות והפקירה אותן לאלימות בלתי פוסקת בחיים-שאינם-חיים ובודאי שאינם דומים לרף התחתון של מה שאנחנו רוצים להגדיר כאנושי. ככה נראית ה"בחירה" ב"מקצוע" שיש הרוצים למסד. ומתארת ורד לי:
"לקוח מתקרב, בוחן אותה, והיא קוטעת את הראיון. הם מתרחקים ומתדיינים על רצונותיו ועל המחיר שהוא מוכן לשלם. נונה מוכרת את עצמה לנגד עיני. כעבור זמן מה היא חוזרת. צריך להתבונן בנשים הללו אחרי שהן גומרות עם לקוח. השקט, העצב, הדיכאון, הנתק, הריצה לרכוש מיד מנה שתרגיע את הגועל. הן לא שומרות את הכסף לרגע, כאילו נגעלות ממנו ומעדיפות להמירו מיד במנה של סם שלא תרגיע לעולם את השנאה העצמית, לא תמלא שום ריק, רק תרחיב אותו.
מוטב להתבונן לרגע גם בלקוחות. קשה לפספס את הג'יפים היוקרתיים שמגיחים ומצפצפים לזונות הכי מחוררות בתחנה המרכזית הישנה. האם הלקוחות אינם רואים שגופן של הזונות מכוסה בכתמים סגולים-שחורים של הזרקות? האם הם לא שמים לב לגופן המתפורר, עיוורים לחתכים המדממים? לאחרונה הועלתה הצעת חוק לראות בלקוחות של הזונות עבריינים. המתנגדים להצעה טוענים שזנות היא בחירה. ככה לא נראית בחירה, כך נראית עבדות."
עוד היא מתארת את האכזריות נטולת החמלה ביחסים שבין דיירי הגיהנום הזה. כיצד "זונות" רבות על "לקוח"; איך הן מקבלות בהכנעה את ההתעללות וההשפלה של הסוחרים, ומוציאות את תוקפנותן על החלשות מהן. כיצד עבדים – זכרים ונקבות – עושים זה בזה דברים כה איומים שהם אינם יכולים לחיות עם הזכרון של מעשיהם, ובורחים עמוק יותר אל תוך הסם, אל תוך העבדות. מתחת לאפנו. בלא הפרעה. בלא התערבות. כלומר – בהסכמתנו. על אחריותנו. שהרי אנחנו כולנו אזרחים ואזרחיות במדינה דמוקרטית וליברלית. אנחנו אחראים למעשיה.
תיאור "הבית ברחוב פין 1" קשה מאין כדוגמתו. בלילה שאחרי קריאתו לא ישנתי טוב. חלומות הביעותים עשו את הקישור שהתודעה הערה לא העזה לראות. שחייהם של נשים מוזנות ועבדי-סוחרים דומים רק לדבר אחד: לחיים במחנות הריכוז. אותם חיים נטולי תקווה עליהם קראנו אצל פרימו לוי. החיים הסובבים אך ורק סביב ההשרדות עד המנה הבאה. שבשביל המנה הבאה – בין שהיא מעט מרק דלוח או הרואין או קרק, תושב "הפלנטה האחרת" יעשה הכל, פשוט הכל, לעצמו ולזולתו. ועכשיו כשביקרנו ברחוב פין 1 ביחד עם ורד לי, אי אפשר להגיד שלא ידענו.