הרבה דברים קשים קורים בישראל. הלב והיד נזעקים להגיב על כל אחד מהם. למשל – סיפור הקופאית והאברך. קופאית (במקרה אישה, במקרה אתיופית) נדרסה בכוונת מכוון על ידי אברך (במקרה גבר, במקרה לבן) כשניסתה למנוע ממנו לצאת מחנות עם סחורה שלא שילם תמורתה (גניבה? גזל?). בית המשפט הישראלי מצא לנכון לא להרשיע את הדורס כדי שלא להכתים את סיכוייו, במקרה שירצה יום אחד להתמנות לדיין בבית הדין הרבני. לגבי הקופאית קבע בית המשפט שהאירוע האלים שיפר את מצבה, שכן היא זכתה ליומה בבית המשפט ולצדק מידי מערכת המשפט הישראלית; צדק שהעניק לה תחושת שוויון אזרחי ממנו לא נהנתה קודם לכן. והשופט שכתב פסק דין בלתי נתפס זה – – היה מועמד לבית המשפט הישראלי העליון. מה יש להגיד על זה? הסיפור כל כך מטורף, שלא נותר מה לחשוף, לנתח, להאיר ולבאר… למרבה המזל, זעקה ציבורית רמה הצליחה לפחות להסיר את מועמדותו של השופט לבית המשפט העליון. חצי נחמה. בתוך כך שורה של הצעות חוק בלתי אנושיות מתפרסמת חדשות לבקרים: הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים; איסור ציון יום הנכבה הפלסטיני; ועכשיו – עונש מאסר לפליטים סודניים הבורחים מרצח עם ומנסים למצוא מקלט בישראל ולמי שמסייע להם. מה יש להגיד על זה? המתקפה על חופש הביטוי, על חופש המצפון, על הדמוקרטיה ועל הערכים ההומניים הבסיסיים כל כך מפורשת וגלויה – שלא נותר מה לפרש או לפרק. אי אפשר אפילו להתחכם ולהתיפייף. רק להזדעזע ולהזדעק.
 
אבל הכל מתגמד נוכח דו"ח הצלב האדום שהתפרסם ומתאר את זוועת הקיום ברצועת עזה. מליון וחצי בני אדם מיואשים. ללא אמצעים רפואיים אנושיים; בלי חומרי בניה לשקם את בתיהם שהרסנו; בלי יכולת להתפרנס ולקיים את עצמם. שלא לדבר על השכלה, תרבות או הנאות חיים יסודיות. או כבוד האדם. מנותקים מן העולם, מנותקים מכל תקווה. מליון וחצי בני אדם החיים בתת תנאים ללא אור בקצה המנהרה. נכון, הם בחרו בחמאס. נכון, סקאדים נורו משטחם אל עבר ישובים ישראלים ופגעו באיכות החיים של ישראלים רבים. אבל מליון וחצי בני אדם "נענשים" באופן האכזרי ביותר, יום יום, שעה שעה, ואנחנו אומרים שירה?
 
תיאוריות קונספירציה מעלות גיחוך. אבל המתקפה הבלתי פוסקת של זוועות שניתכת עלינו מעוררת בי יום יום את החרדה שמא מישהו מחשב נכון, שהכמות הבלתי נתפסת הזו הופכת לאיכות: היא מתישה אותנו עד כדי שיתוק וחוסר תגובה. ואכן, זה עובד. הזוועות ניתכות, ורובנו אטומים. מה שהייתי רוצה להבין הוא רק – את מי בדיוק זה משרת? איזו תועלת תצמח למישהו מכך שנתדרדר למעמקים מוסריים שבהכרח יחתרו תחת יכולת ההישרדות של החברה והמדינה. אם נותר אינטרס משותף, הרי הוא חזרה לשפיות מוסרית מינימלית, ולו בשם ההישרדות.
 
אז אני חוזרת להצעה המתבקשת בימים קשים: לבחור דבר אחד בשבוע ולהגיב עליו. הצעת חוק מזוויעה אחת; קופאית דרוסה אחת; הסגר בלתי אנושי אחד. גם אם דומה שהזנחה של כל הזוועות האחרות מאפילה על התגובה האחת, בכל זאת טובה עשיה אחת משיתוק מוחלט. לפעמים זה עוזר, ולפעמים לפחות מציל אותנו מהתדרדרות לאטימות מוחלטת. גם זה משהו.