מוקדם להגיב למותו בטרם עת של משה נגבי. הבשורה המרה יצאה לפני פחות מיממה, והלב מסרב להאמין. דמותו לנגד עיני חיה ואופטימית כתמיד; קולו צרוד וחלוש – אך נישא ברמה. הכאב גדול, כי משה היה גם איש ישר ואמיץ ולוחם צדק ללא חת, וגם אנושי, אכפתי, חם, אמפתי. הוא היה ישראלי יפה, יפה נפש במובן הטוב ביותר של המושג.
משה ידע להבחין אינטואיטיבית בין טוב לרע, ולא התבלבל. הא גם לא פחד להביע את עמדותיו, אף שבעשורים האחרונים הן היו בדרך כלל ביקורתיות כלפי הממסד, הרשויות, בעלי הכוח והשררה. מרגיזות ומאתגרות אנשים חזקים שאינם בוחלים באמצעים. הוא נלחם בסקסיזם, בשחיתות, בגילויי נפוטיזם, בהשתררות, בכל סוג של ניצול ובריונות, אפליה ופוגענות. יתרה מכך, הוא העז לתת במה לאנשים שגם הם העזו להיות ביקורתיים, עצמאיים, לא הולכים בתלם. ושילם על כל אלה מחירים. הוא איבד את עבודתו במעריב ופרנסתו נפגעה; הוא קיבל שוב ושוב תגובות זועפות מ"בכירים" בעלי שררה למיניה. אבל שום דבר לא השתיק אותו; הוא המשיך להביע את האמת שלו בקול נוקב, אף כשכבר לא יכול היה לדבר ולנשום בבת אחת. כשהיה צריך לבחור אם לשאת את קולו או לנשום – הוא בחר ללא היסוס לשאת את הקול. באנגלית קוראים לזה להגיד את האמת לשררה: ציווי מוסרי נעלה, שגובה מחיר יקר, ובודדים מסוגלים לעמוד בו.
לצד כל אלה, כאמור, משה היה איש במובן העמוק של המילה, "מענטש". בן אדם. אכפת היה לו: מאנשים רבים, מנושאים רבים, מחברים, קולגות, ואנשים ונשים רבים שהשתתפו בתוכניתו או נקרו בדרכו. הוא היה נעים הליכות, נחמד וידידותי. הוא חיבק ופירגן והיה נדיב ורחב לב בנתינתו. גם בביקורת החריפה שמתח לא היתה רשעות ולא מציצנות או חטטנות או שמחה לאיד. הביקורת היתה עניינית; את מושאיה הוא כיבד כבני אדם.
זה שילוב נדיר ויוצא דופן. דוגמא ומופת אמיתיים.
קולו של משה יחסר מאוד מאוד בשיח הציבורי המתקרנף ומתבהם. קול שאפשר לסמוך עליו שיגיד את האמת ויגלם את הצדק וההגינות, הרגישות האנושית והאכפתיות העמוקה. צריך לקוות שאנשים צעירים יזהו שזהו מודל לחיקוי, ויכנסו לנעליו הגדולות. עד אז נצטרך כולנו להשתדל יותר כדי שנוכל להסתכל לו בעיניים.