בראשית חודש אוגוסט (2019) חשף עיתונאי הארץ ניר חסון ששוטרים במחוז ירושלים השתילו נשק בביתו של תושב עיסאוויה, ואחר כך "מצאו" אותו לעיני מצלמות סדרת הטלוויזיה "מחוז ירושלים". החשיפה העיתונאית הבהירה ששוטרי הבירה פוגעים בכבוד האדם ובזכויות היסוד של תושבי מזרח ירושלים: שהשוטרים מייצרים פרובוקציות המציגות את האזרחים כמסוכנים, וכך מוציאים דיבתם רעה; שהם חורגים מסמכות ומנצלים לרעה את כוחם המערכתי כדי לעשות בבתי התושבים ככל העולה על רוחם; שהם מפלים תושבים אלה לרעה לעומת תושבים יהודים החיים במערב העיר; שהם משתמשים בהם כדי להאדיר את עצמם כמקצועיים ופטריוטיים.
המסקנה המתבקשת ברורה: על מפקד מחוז משטרת ירושלים, השר הממונה, ראש עיריית ירושלים וראש הממשלה לנקוט עמדה תקיפה ולהוקיע את הפגיעה בתושבים, בזכויותיהם ובשלטון החוק. על צמרת המשטרה להסיק מסקנות, ולהעביר את השוטרים בדחיפות השתלמות יסודית בכבוד האדם וזכויותיו, בחובתם לציית לחוק, ובמגבלות הכוח. על המשטרה לטפח את יושרתם של שוטריה ולשלול מכל וכל שקרים והאדרה עצמית.
עד כאן הצגת הדברים מתוך שיח זכויות האדם, כבודו הסגולי של האדם ושלטון החוק. אבל אפשר למסגר את האירוע בשיח אחר, ולהגיע למסקנות שונות. על פי הגרסה החלופית, בראשית אוגוסט נחשף קלונו של מחוז משטרת ירושלים, ושוטריו הושפלו בפרהסיה. דיווחו של עיתונאי הארץ ניר חסון בייש את שוטרי המחוז ואת המשטרה כולה, והפך אותם ללעג ולקלס. תושבי עיסאוויה יצאו כשידם על העליונה במאבק התדמיתי, ומעמד השוטרים נחלש לעומתם.
המסקנה המתבקשת ברורה: על משטרת מחוז ירושלים להשיב לתושבי עיסאוויה כגמולם על הביזיון שגרמו, ולדאוג שערוותם תחשף ומעמדם ייפגע; כך ינוקה כבודם האבוד של השוטרים, הם יתחזקו לעומת הפלסטינאים תושבי עיסאוויה ויוכלו לשאת את ראשם בגאון.
המיסגור השני הוא מתוך שיח הדרת-הכבוד, שבאנגלית מכונה honor. גם זהו שיח של כבוד, אך לא כבוד האדם הסגולי הקשור בזכויות היסוד האוניברסליות; הדרת-הכבוד היא הכבוד מן השיר "למי למי יש יותר כבוד", הכבוד שבשבילו צריך לעבוד, ושאפשר להשיג אותו על ידי השפלת יריב ורמיסת מעמדו. הגיונם של שני סוגי הכבוד שונה, המוסר שלהם שונה, הדינמיקה של ההתנהלות על פיהם שונה.
שוטרי מחוז ירושלים, כמו כל שוטרי ישראל, מחויבים לכבודו הסגולי של האדם הקבוע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובכל כללי הפעולה והאתיקה של כוחות הביטחון. אם מתעורר מתח בין שני סוגי הכבוד — הכבוד הסגולי של תושבים, והדרת-כבודם של שוטרים — אין ספק שעל השוטרים להעדיף את כבודם הסגולי של התושבים. האם כך נהגו בפועל? אני חוששת שאיש לא יופתע לקרוא ששוטרי מחוז ירושלים בחרו להאבק על הדרת-כבודם תוך פגיעה בכבודם הסגולי של תושבי עיסאוויה.
מאז שהתגלתה תרמית שתילת הנשק, הכניסות הכוחניות, המתגרות של כוח המשטרה לעיסאוויה לא פסקו, תוך שיבוש חייהם של התושבים ופגיעה מתמדת בשגרת יומם ובתחושת הביטחון הבסיסי שלהם. מעצרי קטינים תכפו ותפחו תוך הרס החופש הגדול וסיכון בטיחותם של הילדים ורווחתם. שוטרי מחוז ירושלים השתמשו בכוחם המערכתי כדי "להשיב לתושבי עיסאוויה כגמולם"; הם "הראו להם", ו"מחקו את החיוך מפרצופם". אך נראה שבכל אלה לא היה די כדי להשיב להם את כבודם האבוד. כדי ליישב את חשבון הדרת-הכבוד אחת ולתמיד, שוטרי מחוז ירושלים החליטו להפליל את אחד המנהיגים הקהילתיים הבולטים בעיסאוויה, מוחמד אבו חומוס, בעילה שניסה לגרום לפיגוע דריסת שוטרים. הפללה כזו תוציא אותם גיבורים, על שהצליחו למנוע את הפיגוע, ואת תושבי עיסאוויה תוציא מחבלים מסוכנים. כך ייושב חשבון הדרת-הכבוד.
בהליך בפני בית משפט השלום הסבירו מתורגמנים לשופט שמוחמד אבו חומוס בשום אופן לא קרא לדרוס שוטרים: הוא בסך הכול עודד נהגת, שנוכחות השוטרים הרתיעה אותה, שתמשיך בנסיעתה. המשך נסיעה של תושבת עיסאוויה איננו מעשה טרור; זוהי התנהלות אזרחית שבכל מקום אחר בירושלים או בארץ היא מובנת מאליה. השופט השתכנע ושחרר את אבו חומוס. אך מחוז ירושלים לא יכול היה להשלים עם התוצאה, ערער לבית המשפט המחוזי, והביא להרחקתו של אבו חומוס מביתו.
הידיעה על השתלת נשק שהטעתה את צופי הטלוויזיה עוררה סערה רבתי. המשך מאבקה של משטרת ישראל בתושבי עיסאוויה מעניין הרבה פחות. אולי מה שהקפיץ את הישראלים בפרשת השתלת הנשק היה התחושה שהם יצאו פראיירים, כלומר ששיטו בהם והדרת-כבודם כצופים נפגעה. אולי הפגיעה בכבודם הסגולי של תושבי עיסאוויה מטרידה אותם הרבה פחות.