יום לאחר הקראת הכרעת הדין השיח הציבורי עסוק עדיין בעיכול ההלם והתדהמה; בקריאת תמצית הכרעת הדין ועמידה על הנקודות השונות המופיעות בה. אבל אין זה מוקדם מדי להכריז על חשיפת קלונם של הסנגורים של קצב, שהסתובבו בקרבנו כטווסים וזכו בשנים האחרונות ביוקרה והערכה שאין הם זכאים להן. פסק דינו של בית המשפט קובע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שעורכי הדין שקיבלו מיליוני שקלים עשו עבודה רשלנית, חובבנית, מביכה בעליבותה. הם לא עברו על הראיות שהוגשו על ידי לקוחם, לא וידאו מה מחזיק מים ומה לא, ונתנו לפרקליטות לעשות מהם קרקס. כך, למשל, הם טענו בשם לקוחם שיומנו מדויק ומעודכן – כשהפרקליטות הוכיחה שהיומן היה מנותק לחלוטין מן המציאות. וזו רק דוגמא אחת מני רבות.

אזכיר, הכוונה היא לאביגדור פלדמן, המתהדר בזכויותיו מימי זכויות האדם שלו, ומרשה לעצמו להפגין ציניות בלתי מרוסנת כלפי מערכת המשפט שעליה הוא יושב, וציון אמיר, שהפך מסתם עוד עורך דין פלילי לסלב מבוקש. השניים התנפחו בשנים האחרונות למימדים על-טבעיים, והנה נעץ בהם בית המשפט סיכה, והוציא את כל האויר החם והנפוח מחזותיהם המועצמים.  

בית המשפט קבע שחור על גבי לבן שטוב היה לו לקצב אלמלא שכר אותם. את מסכת שקריו הרי טווה עוד קודם לכן עם  "מקורביו": את הקלטות המבושלות, את האליבי המפוברק לכל אירוע של אונס, את שיחות הטלפון של המתלוננת ואת "מכתב האהבה שלה". לשם כל אלה לא נזקק להוציא מיליונים על עורכי דין גאוניים. הטקטיקה המשפטית שהציעו היתה כשלון חרוץ: הנסיגה מעסקת הטיעון היתה מהלך פטאלי, והרמיזה בקול כפול שלמרות שלא נגע במתלוננות בכל זאת קיים איתן קשר מיני בהסכמה – פעלה כחרב פיפיות נגד הלקוח. מה שהכריע את הדין היו דברים כל כך פשוטים שעורכי הדין המפורכסים כבר שכחו: סימני אמת, אותנטיות, ועבודה מפרכת של איסוף פרטים להוכיח מה באמת יכול היה לקרות ומה לא. ואת כל אלה סיפקו המתלוננות, והפרקליטות, שמשכורתן אינה מגיעה לעקב נעליהם של עורכי הדין המהודרים. המתלוננות הרשימו את בית המשפט באמינותן המלאה. הפרקליטות הצליחו להראות שהנשיא לא היה בבית בשעה שטען שהיה בבית, לא היה באזכרת אביו המנוח בשעה שטען שהיה בה, ולא היה במקומות רבים נוספים בשעות בהן טען שהיה בהם. אז מה, בעצם, קנו כל המיליונים שקצב שילם לעורכי דינו? שום דבר. פשוט כלום.

דומה שמה שקרה לעורכי הדין הוא מה שקרה ללקוח שלהם, שנים רבות קודם לכן: הם עלו לעצמם לראש. קצב פעל כשם שפעל כי הוא השתכנע שהוא "גדול מהחיים". שהוא מעל לחוק ולכללי ההתנהגות הנורמטיביים הרגילים. הוא השתכנע שהוא יכול לעשות הכל, ודבר לא יכול לעצור אותו, או לחשוף אותו, או להפיל אותו לדרגת בן תמותה רגיל. זהו מצב מגלומני מסוכן ביותר – לכל הסובבים, ולאדם עצמו. וכך נראה שקרה גם לאביגדור פלדמן ולבן ציון אמיר. אמיר, שהתרומם פתאום לרקיעי ההוקרה הציבורית, הסתובב בקרבנו כענן מחוייך. ופלדמן הרחיק לכת עד כדי להצהיר בפומבי שכל עבודת עריכת הדין שלו היא יפויי השקרים של לקוחותיו על ידי השראת האסתטיקה שלו.

לכן פלדמן ואמיר המומים וזועמים על הכרעת הדין. ממש כמו לקוחם. הכרעת הדין מוציאה את הרוח מן הבלונים שלהם – ממש כמו מן הבלון שלו. כל הצדקנות וההתנשאות לרקיעי המגלומניה נחשפות במערומיהן במילים השקטות והקצובות של שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. גם זה יום חג. חג נצחון הפרקליטות ה"אפרורית" אך המקצועית, על הרעש והצלצולים המיותרים של עורכי הדין בעלי הכסף וה"יוקרה".  אולי הגיע הזמן להתפכח קצת מההשתאות הילדותית והמביכה נוכח "סלבריטאים"…

לעומת זאת משעשעת האירוניה הדקה של הגורל, שדווקא שלי טימן הפך אתמול למסביר הלאומי של הכרעת הדין של בית המשפט בתל אביב. טימן שנבעט מבית המשפט הזה משום שהטה את הדין לטובת הנאשמים, משום שלא הרשיע במקומות שבהם צריך היה להרשיע, משום שהטיל עונשים מגוחכים בקלותם על עבריינים (בעיקר סוחרי נשים), משום שעיין באופן קיצוני מתלוננות – שלא לדבר על ארגוני נשים – הפך פתאום לגיבור היום בהסבריו להחלטה האמיצה של מי שהיו הקולגים שלו ובעטו בו מקרבם. משעשע.